|
|
עמוד:6
שבטרם גירוש ספרד . דווקא המגורשים הם אלה ששמרו על השפה הספרדית, שלפני גירוש ספרד . כך היהודים ששמרו על התרבות של גטה ובטהובן ושילר כתרבות הגדולה, היו אותם היהודים שנעקרו מגרמניה, ששרפה את התרבות האנושית בכלל . ב . איש מהפכה סוציאליסטית, כפי שהבין אותה יהודה הוא איש המתקומם נגד שררה . בשני מובנים : ביכולת שלו לעמוד בעוז, רעיונית, מול כל אוטוריטה . בהחלפת צבע לחיים היה יהודה נעמד מול המנהיגים הגדולים ביותר וכועס . . . אבל המרד הזה לא מונע ממנו להיות חם כלפי זולתו . זוהי בעיניי אתיקה סוציאליסטית . ג . הדבר השלישי היא ההקפדה האורטודוקסית על היותו איש הגשמה . יהודה נפטר לא אחרי הרצאה אלא אחרי תורנות בחדר האוכל . מאז שיהודה נפטר אני פוגש מנהיגים לשעבר של תנועת הנוער בדרום אמריקה וכולם אמרו לי אותו הדבר : לנו לא עמד הכוח, אנחנו היינו המנהיגים של תנועה, אבל לא עמד בנו הכוח לעמוד מול השגרה, שהיא בעצם הדבר הקשה ביותר בכל האתיקה הסוציאליסטית היכולת לעמוד לא רק בעצרת המונים אלא גם בתורנות בחדר האוכל . לאן נושבת הרוח ? כשאני לוקח בחשבון ארבעה דורות ובהם שלושה אנשים : האחד הוא לוי יצחק מברדיציב, הרב החסידי הידוע, השני ישעיהו ברלין, הוגה הדעות והשלישי יצחק שדה, המשורר המגשים . שלושה קרובי משפחה אמיתיים, שני הצאצאים ישעיהו ברלין ויצחק שדה שהיו בני דודים ישירים, מראים לאן נודדת הרוח כאשר היא הופכת תרבות, לאן גלגולים האלה יכולים להגיע . אני טוען, שגם בשעת משבר ובשעת התפוררות ובשעה שאנשים מתהדרים בתרבויות לא להם, אפילו בתוך החברה שבה הם חיים, גם בסיטואציות האלו אנחנו יכולים לראות שהיה גם אקט של צבירה, גם אקט של יצירה . אצל יהודה למעשה הגלגול המשולש גרמניה, ארגנטינה, ישראל היה אירוע של צבירה . אל ייקל העניין הזה בעינינו, כי בסך הכול אני חושב שברוב המקרים העיקרון הוא שאירועים היסטוריים מרוקנים . ברוב המקרים האירועים הגדולים מביאים להתפוררות ואם ההתפוררות לא נראית בדור ראשון היא מתגלית בדור שני . אנחנו היום חיים תוצאות של משבר של דור קודם . יהודה הפך אירועים ועקירות לצבירה ויצירה . הדבר היפה שהיה ביהודה, היה בכך שחברי תנועתו וקיבוצו, ראו בו דמות של מנהיג למרות שהוא היה שונה מבחינה תרבותית מכל חבריו . אחד הדברים שבאמת יפים, היה לראות שבקיבוץ כמו מפלסים התאגדו אנשים כל כך שונים עם מתח גבוה, אבל מתח יוצר . אנשים שהגיעו הנה, בדרך הזו של הגירה יהודית, הם אנשים מושרשים בתרבות היהודית . אנשים אלה האמינו שהשורשים שלהם נעוצים ביכולתם להישתל מחדש, מאפשרים שתילה מחדש . לגבי יהודה יהדותו הייתה יהדות פוסטאמנציפציונית יהדות שבאה לאחר האמנציפציה . אך אצל יהודה נעשה הדבר בעת ובעונה אחת . לא בשלבים . לא קודם עבר תהליך של אמנציפציה ואחר כך חזר לשורשיו . היה לו מוקד אחר חשוב שהיה כור ההיתוך של האמנציפציה ושל הפוסטאמנציפציה, של הלאומיות כדרך לפתיחות אוניברסלית; זאת הייתה תנועת הנוער שאליה השתייך יהודה ושאותה הוא בעצם רצה .
|
|