|
|
עמוד:14
14 פרק ראשון * * * המבט הפואטי "למטה" מקבל ביטוי באחד משיריו של שמואל הנגיד, משורר 1 עברי בן המאה ה- 11 שחי בספרד ושהיה גם מצביא צבאי . כך נפתח השיר : הֲלִינוֹתִי גְדוּד כָּבֵד בְּבִירָה / הֲרָסוּהָ, יְמֵי קֶדֶם, קְצִינִים, וְיָשַׁנּוּ עֲלֵי גַבָּהּ וְצִדָּהּ, / וְתַחְתֵּינוּ בְּעָלֶיהָ יְשֵׁנִים . וְדִבַּרְתִּי לְלִבִּי : "אֵי קְהָלִים / וְעַמִּים, שָׁכְנוּ בָזֹאת לְפָנִים ? גדודו של המצביא-המשורר לן על גבי חורבותיה של עיר שנהרסה בימי קדם, ואילו דעתו שלו נתונה לבעליה הקדמונים של העיר ה"ישנים" בעפר שמתחת לחייליו . על התושבים הקדמונים האלה הוא אומר בבתים הסוגרים את השיר : וְאִלּוּ הֶעֱלוּ רֹאשָׁם וְיָצְאוּ — / שְׁלָלוּנוּ נְפָשִׁים וַעֲדָנִים . אֱמֶת, נַפְשִׁי, אֱמֶת, כָּהֵם לְמָחָר / אֱהִי אָנִי וְאֵלֶּה הַהֲמוֹנִים" . שמואל הנגיד מעמיד במילותיו את נוכחותו החיה של זמן אחר ושל אנשים אחרים, נוכחות מאיימת הבוקעת מתוך החורבות והעלולה לקחת כשלל את רכוש החיילים ואף את נפשם, או לכל הפחות להזכיר להם, כפי שהיא מזכירה לו עצמו, כי עתידם יהיה כגורל הקדמונים . מבטו של המשורר נודד מההווה אל העבר ואל העתיד, נע בין החיים שכבר היו לבין המוות שעוד יהיה . לא בכדי, חוויית הזמן הזו מתעוררת בשיר כשהגדוד ישן, כשהמבט המופנה למטה אל שוכני העפר עשוי להתמזג במבט החלומי המופנה למטה אל תחתיות הנפש . שמואל הנגיד לא מספר לנו מהי אותה "בירה" . האם ידע את שמה ונמנע מלציין אותו ? האם ידע לשייך את תפארתה ואת חורבנה לתקופה מסוימת ? בין שידע ובין שלא, הרי שהדבר לא היה נחוץ כלל לצרכיו השיריים : הפואטיקה של השיר, הנסמכת במידה רבה על הפואטיקה של הארכיאולוגיה עצמה, כלומר על חוויית נוכחות הזמן הבוקעת מתוך החומר, אינה נצרכת לעובדות ארכיאולוגיות ; היא אינה נצרכת לידע המדעי . ובכל זאת : הידע המדעי חשוב . פעם, כשהייתי בן שש או שבע, ציפיתי בקוצר רוח לשובה של אימי הביתה מן העבודה וכשחזרה ניגשתי אליה והכרזתי : "אוסטרלופיתקוס ! " את המילה 1 רוזן, ט' ( עורכת ) . ( 2008 ) . ש מ ו א ל ה נ ג י ד : ש י ר י ם, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 226 .
|
|