סוגיה של סגנון

עמוד:43

- 43 - יסוד צורני אשר נוכח ריבוי צורותיו מתפקד ככללי . המאגד אותן זו לזו אנחנו הרי . אבל כאן אין מנוס מקריאת-ביניים של , מיכלאנג׳לואו שלבוטיצ׳ליי מדברים על הסגנון של אותם כל זאת בזכות העובדה ש . בטהובןאו של גתה גדולים בראו לעצמם אופן-התבטאות השאוב מתוך אשר אותו אנחנו , גאונותם האינדיבידואלית בתכלית . כללי בכל יצירותיהם הבודדותעכשיו מרגישים כדבר אינדיבידואלי עשוי להילקחאמןאז סגנון כזה של רב- וכך הוא נעשה לרכושן המשותף של , בידי אחרים ל אותם אחריםאצ ; אישיויות אמנותיות רבות דבר-מה לצד או מעל , גזירת-הגורל מתבטאת כסגנון את הצירוף , בצדק , כך יוצרת השפה ; ביטוי האישיות כמו היה זה רכוש – הסגנון של מיכלאנג׳לו״ יש״לזה אלא נקנה מבחוץ וכביכול הזדמן רק , שלא טופח בידיו , לעומת זאת , מיכלאנג׳לו . בדיעבד לסביבת העצמי שלו הוא מזוהה עם הוויית- – נו של עצמו הוא סגנו ובכך הוא הכללי הבא לידי ביטוי , עצמהמיכלאנג׳לו בכל הבעותיו האמנותיות של מיכלאנג׳לו ומעניק להן אבל כל זאת רק על שום שהוא הכוח המחיה ; את גונן ועל כן הוא כביכול , ואותן בלבד , את היצירות האלה ל הבלעדי מכ ( אבל לא ממשית ) עשוי להיבדל לוגית במקרה זה הטענה ״הסגנון הוא . ליצירה בודדת שכזו גם אם מתאים יותר – האדם״ מתיישבת היטב על הדעת בעוד שבמקרים של סגנון – לומר שהאדם הוא הסגנון אין , של המשותף עם אחרים ועם הזמן , הבא מן החוץ לו משמעות מעבר ליכולתו להצביע על גבול המקוריות . של האינדיבידואל שהסגנון הוא עקרון-כלליות – מהמוטיב היסודי הזה או דוחק את , המתמזג עם עקרון-האינדיבידואליות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא