|
|
עמוד:17
- 17 - וקסמו . מזוּוג לארוטי רק באופן כמו מקרי וחיצוני שנראה לנו כיריב סמוי למצב , העצמאי של החומר מתאחד עתה עם אותו המצב ומועמד , האסתטי שבה בלבד התחושה – צורתה של האדישות . רשותול הבלתי-אמצעית כאן מורשית אל תוך המלאכה בהיותה ההיקבעות התוכנית של אותה – היצירתית את אותו הריחוק אשר לרוביוצרת , התחושה עצמה . מנותית מוסיפה לה רק בדיעבד וכאילו מבחוץ צורה א לשפוך ביתר שאתדוגמה המתייחסת לזמן יכולה התוכן של . ר על מה שהמרחק מסמל כאן מרחביתאו לעולם אינו מקביל , " ההווה שלנו " מה שאנו מכנים למרות שלפי מובן זה ההווה אינו : למובנו הצר המדויק אנו מחפשים אחר , אלא קו פרשת-המים בין עבר ועתיד וזאת באמצעות , עוגן בתהליך התפוגגותו המצמרר אלא שכנגד . בניית דמותו מפיסות של עבר ועתיד ניצבת מוחשותו " הווה " העמימות הלוגית הזאת של ה וים מסוימים מלוּיםש נתפ תכנים . הכה ברורה וגמורה התוכן הזה : " שאין אנו יכולים לבטא אלא כך , בהרגשה , אדרבא ; " הוא אמיתי " אין זה זהה לביטוי . " כרגע ישנו , הכוח הפנימי המיוחד שהוא מפעיל , הנימה של ההווה ; ברים רבים שאין אנו מחשיבים כלל לממשייםמלווה ד אך חסרה להם , " ממשיים " יש דברים שיכולים להיות אלא שהוויות זו של החוויה . תחושת ההוויוּת הרגשית היא . מתממשת בזיקות רבות דווקא בשיר הלירי . מורגשת באורח יוצא-דופן בשירי הנעורים של גתה וה שלו ההו , המצב הרגשי שהם מתארים ניצב בהווה אצל . נוצק בחומו המקורי אל תוכה , מיד נלכד בצורה זו ; גתה המבוגר נעלמת הוויוּתה של החוויה הפואטית הגורל הפנימי כאילו נסגר בשעה שגברה עליו יד שאליו נוספה , אבל לא במובן של חומר מוגמר . האמנות
|
דחק
|