|
|
עמוד:62
- 62 - היא שמעניקה גם לתנועה מלאת הרגש ביותר את , אשר באמצעותה ניתן למדוד אותה , הדחיפה הנגדית . והיא נגלית דרך הסגירות המרחבית של קווי המתאר אני הזו מובנת בתקופה אשר השתמטותה של נקודת-ה איבדה את מושג האישיות של הרנסנס ועדיין לא . שעוצב בידי קאנט וגתה , אימצה את זה המודרני התקופה , גם בתפיסת עולמה התיאורטית , בהתאם לכך את הזרימה – הזו הפכה את המכניזם לתו ההיכר שלה את משחק כוחות הטבע הבלתי-אישי , הסיבתית גרידא כך דמויות הבארוק . חוקיות ריקה מתוכן הנשלט בידי אך אינן תנועות של אישיות , הן צירוף של תנועות רבות שכאן ודאי ההקבלה – באמנות היפנית . מוגדרתאחתת אלא רק , לא הגוף עצמו הוא שנע – ציורהנדרשת היא ל המטרה והתוכן של התיאור אינם . קו המתאר של הגוף אלא קו מתאר נע , תנועת הגוף לשם עצמו ומתוך עצמו רק כאשר הנפש מתנגדת . מתוך שיקולים דקורטיביים כאשר דחפיה מושכים את חומריותו כלפי , לכובד הגוף ומסיטים את היסוד הטבעי גרידא של תנועתו , מעלה אך באמנות . רק אז היא יכולה להתגלות – המתהווה , אשר מוותרת על היסוד החומרי של הגוף , היפנית ולכן , את דבר לשלוט בו או להניעו הנפש אינה מוצ . תנועתה שלה אינה נחשפת לו ' מובן כי מידת הניידות הפנימית אצל מיכלאנג , אך היא יותר חד-משמעית , אינה נופלת מזו של רודין אחדוממוקדת בכיוון מסוים , פחות בעייתית צורה זו אינה דורשת שיעור גדול . באינטנסיביות מרבית – שנדרשת לנפש המודרנית של תנועה חיצונית כפי שמבחינתה הגורל – הרוטטת והתוססת , הפנים-רבת , ליתר דיוק , הוא , לו ' שהוא סופי עבור מיכלאנג , הבודד נפש המאוהבת ; נקודת מעבר במסע אל הבלתי-מוגדר
|
דחק
|