|
|
עמוד:60
- 60 - השירהופכת מוזיקת , המודרנית כמו אצל רודין מוזיקה לא רק במובן – בליריקה של שטפן גאורגה לנקודת המוצא – החושי-חיצוני אלא גם הפנימי אבל השיר פועל , לא שהדבר פוגע בתוכן . השולטת מצמיחה , התנועתיות הריתמית-מלודית , כאילו המוזיקה נראה כי מוטיב , כך אפוא אצל רודין . אותו מתוך עצמה הפלסטי של נושאו והמבנה , התנועה הוא הראשון רודין סיפר שלא אחת . מה-החומרי מתווסף אליו במידת ; הוא מנחה דוגמנים להחליף תנוחות רבות ובחופשיות : ואז לפתע מעניין אותו פנייה או כיפוף של איבר בודד זווית במפרק , זרוע מונפת , סיבוב מסוים של המותניים בע הוא קו , ללא שאר הגוף , ואת אותו החלק בתנועתו – אם מופיע – בדרך כלל , לאחר זמן רב – או-אז . בחומר הוא , לפניו חזון פנימי של גוף שלם בתנוחה אופיינית . יודע בביטחון איזו מבין הסקיצות שיצר מתאימה לכך שהתפתחה , שהמחווה הבודדת הזו , אפוא , אין ספק ; את הגוף המתאים לה " יצרה " , מתוך הבלתי-מודע אי-אפשר לתאר באופן . שרה התנועה עצמה עיצבה את ב ואף לא – ברור יותר את ההבדל מן העת העתיקה מיכלאנג׳לו אמנם משיג אחדות כה . לו ' ממיכלאנג המוצא-נקודתתאך , מושלמת ואיזון כה מלא בין הרכיבים יציבותה וסגירותה של – שלו היא האידיאל הקלאסי מתוך להט תחושותיו , ורק אז . הצורה האנטומית ותן הוא מחדיר בה תנועה ומניע אותה ואימפולסיבי גם . עד אשר שתיהן נטמעות זו בזו ללא שארית , לזרימה בכך שמיכלאנג׳לו מבקש להעניק לתנועה ערך קבוע . הוא שוב מקרב אותה אל היציבות , ומשמעות על-זמנית ותש הן עדיין נתפ , על אף תאוותן השורפת של תנועותיו מסוים שבו יכולהבשיווי משקל , בנקודת-מנוחה יחסית אבל זה נעדר דווקא בדמויות . הדמות לשהות זמן-מה
|
דחק
|