|
|
עמוד:59
- 59 - מאתגר בכל עוז את עצם פעולתו העצמאית של , תיאוריה האמנותית אם יש צדק כלשהו ב . המתבונן הרי , לפיה הנהנה משחזר בתוך עצמו את תהליך היצירה שדבר זה יתרחש בעוצמה הרבה ביותר כאשר נדרש , מהפנטזיה להשלים את הבלתי-שלם בכוחות עצמה בעוד ניידותה היצרנית נעה בין היצירה להשפעתה אין ספק שהתנועה היא זו בתוכנו . הסופית עלינו שכן אין , צורה המושלמת ביותרהמשרתת את הביטוי ב , אף תכונה אחרת בהווייתנו המחברת בין הגוף והנפש התנועתיות משמשת . שהם כשלעצמם עולמות נפרדים והיא הצורה , כאילו מכנה משותף לשני העולמות הללו כך גם בתוך הנפש . הזהה לחיי התוכן הכה-שונים שלהם זיה הרצון והפנט , הדימוי , דווקא משום שהרגש : עצמה תנועת הגוף מתאימה להעברת , הם תנועות של הנפש . הביטוי הטומן בתוכו את כולן אפשר להשוות את היבט הניידות של הדמות לגורם , הפלסטית ואת הקשר שלה עם צורתה הקבועה המוזיקלי בליריקה וליחסיו עם תוכני המחשבה של הליריקה של גתה עשויה להציג את , כאן . השיר באופן המקביל לפיסול של , ן רכיביה שיווי-המשקל בי ניתן אולי לומר שבשיריו המושלמים . מיכלאנג׳לו המחשבה והצליל , או בליריקה של פאוסט , ביותר מפני שכל אחד מהם עומד , יוצרים אחדות כה מוחלטת התוכן העל-זמני ; בפני עצמו בפסגתו העליונה צמחו כאן , שדרכה הוא מקבל ביטוי מוחשי , והתנועה עד שגם במה – שלמות כה הרמונית של היוצר מתוך כך שאין , שנוצר הם חודרים זה את זה באופן מוחלט , ושום דבר אינו חורג מגבולו , מקום ריק שאינו נחדר . ואין דבר שהוא הראשון ואין דבר שהוא האחרון תוך חשיפת אותה התפתחות של הרוח , לעומת זאת
|
דחק
|