|
|
עמוד:34
- 34 - מחדש היא הקובעת את הסגנון שבו יצטייר לעינינו ככל שהפנים כלל אינן . אדם פרטי או טיפוס כללי זקוקות להתגבר באופן ניכר על המעמסה מועצם ביתר שאת האופי הרוחני , הגופנית-גרידא הזאת – תגם כאן אלו רמיזות הפוכו . של הרושם העולה מהן , שפתיים שמוטות , ראש צונח אל החזה , עיניים עצומות – שרירים רפויים שאינם נענים אלא לכוח-הכבידה . המהוות תסמינים להידלדלות רוח החיים משל היה ספר , אבל האדם אינו רק נושא את הרוח , שבו שוכנים יחד תוכני רוח כבכלי האדיש לקיומם העובדה . ותאלא רוחניותו לובשת צורת אינדיבידואלי אלא , שאין אנו חווים את הפנים רק כסמלה של הרוח דופן-זוכה לעידוד יוצא , גם כסמל לאישיות ייחודית המקובל במיוחד מאז הופעת , כתוצאה מכיסוי הגוף אשר , הפנים ירשו את תפקידו של הגוף כולו : הנצרות ודאי תרם את חלקו בהבעת האינדיבידואליות כל אימת אלא שיכולתו גם בעניין זה ודאי . יפהשמשל העירום בכ . באופנים שנמנה להלן , אינה דומה לזו של הפנים אומנם הגופים נבדלים זה מזה בעבור – ראשית כול אלא שבשונה ; בדיוק כמו הפנים , העין המיומנת לכך . להיבדלות הזאתפירוששהגופים אינם נותנים , מהפרצוף קבועקשורה אל גוףאישיות רוחנית מסוימת אכן אבל בשום אופן – והיא מזוהה איתו בכל עת , מסוים את זאת יכול ; אותה אישיותמהיאין הגוף יכול להעיד הגוף אכן יכול – ובנוסף לכל זאת . להעיד רק הפרצוף אולי , לבטא תהליכים נפשיים באמצעות תנועותיו אבל רק בַּפָּ נים הם נחקקים . במידה שווה לזו של הפנים ן מבנים החושפים את הנפש מעתה ועד כעי , ביציבות אותו היופי הזורם שאנחנו מכנים חן חייב ליצור . עולם , בין אם בתנועת היד – את עצמו בכל פעם מחדש
|
דחק
|