|
|
עמוד:56
- 56 - את צורת , כן בימיו הטובים חיפש הפיסול את התמידי הגוף הממשית מעבר לכל התנוחות המיוחדות שהביאה , ואת העיצוב האנטומי-פיזי שלו , לו תנועת הגוף הגוף , מפני שבמציאות – שבעצם אינו אלא הפשטה . כלשהי לעולם יימצא בתנועה אינדיבידואלית מובחנת באידיאל הזה של העת העתיקה היה רק מינימום של את הגוף מכיוון שכל תנועה נדמתה כמחלצת , תנועה משלוותו הצורנית הנוקשה והופכת אותו למשהו מקרי ות אמנ ה , אלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר . ומבודד הפלסטית של התקופה הגותית עשתה לראשונה את טלה את הביטחון היציב הגוף לנושא-ניידות מובהק ובי היא נענתה בכך להשתוקקותה של הנפש . של צורתו וזאת דווקא , הדתית שלמעשה לא חשה שייכת אל הגוף באמצעות . צורניותו הנבדלתו בגלל חומריותו הנוקשה השתרעות וכיפוף בלתי-טבעיים לרוב ביטאה , מתיחה הנפש את העובדה שהיא לא רצתה או יכלה להתבטא ף היה בנמצא רק כדי שהנפש תתרחק שהגו , בהלכה , רק גיברטי . וכך הוא כמו התרחק מעצמו – ממנו עתה משמעותה . מפגישים את שניהם , ובמיוחד דונטלו התנועה איננה . ומגמתה של התנועה היא להתרחב לגוף אלא הנפש המתבטאת בה , עוד הסמל לשלילת הגוף . הנושא את אותה התנועה , הגוףףהיא לגמרי נפשו של השניות והאחדות של שני , גם אצל דונטלו , עדייןו כלומר צורת-גוף גשמית-פלסטית – ההיבטים האלה אינן באות לידי ביטויין החזק – וניידות תשוקתית אלא רק בתבליט שבו , והמכריע בדמות פסל נפרדת הגוף . אל סביבת הגוף , יכולה התנועה לפרוח כלפי חוץ יין אינו כחומריות מתמשכת בשלושה ממדים עד – אינדיבידואלי ואינו די איתן כדי להניח לניידות . להתרוצץ ולהשתבלל בתוך עצמו – לניידות של הנפשי
|
דחק
|