|
|
עמוד:11
מבוא 11 לא רק הציונות ברוחה האורתודוקסית מאתגרת את יהדותנו, אלא גם מדיניותה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, המלווה את הציונות כמעט מראשית פועלה המעשי . סכסוך זה זכה בעשורים האחרונים לתפנית דרמטית, כאשר ישראל הפכה לדמוקרטיה היחידה בתבל המחזיקה באמצעים צבאיים מיליוני בני עם אחר ללא מעמד מדיני . הפרדוקס הדמוקרטי הזה מביך רק את מי שנאמן לשורשים ההומניסטיים של הציונות – לרוחה של הכרזת העצמאות . ואולם הציונות בגרסתה האורתודוקסית-בדלנית דווקא נבנית מאי-היציבות הביטחונית ומן האנטישמיות, המוכיחים לכאורה כי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" . הינה חוזר הסיפור העל-זמני, הא-היסטורי, הגלותי והדתי, שבתוכו עוצבה האורתודוקסיה . כעת רק נוספו לסיפור הזה מרכיבים משלימים – היהודים הקימו לעצמם צבא חזק שמטוסיו יודעים לטוס מעל אושוויץ ולהשמיד כל אויב . זהו רמז לפעמיו של המשיח או לפחות ביטוי לצדק האלוהי שנעשה בדור הזה . בדיוק את הסיפור האורתודוקסי הזה ביקשה הציונות המשכילית לתקן מיסודו . עבור היהודים הליברלים של ארצות הברית העניין עוד מסתבך והולך : המשיחיות הנוצרית-אוונגליסטית תומכת בישראל מתוך סנטימנט תנ"כי ומשיחי עמוק, אשר לפחות לפי גרסה אחת שלו חותר להתנגשות אלימה במיוחד שתוביל לריסוקו של עם ישראל ולתיקון אמונתו, לקראת מלכות המשיח האמיתי – ישוע . אוונגליסטים אחרים פשוט אוהבים את "עם הספר" ברוח ברכות התורה – המנותקות משיקולים אקטואליים של שוויון מדיני בין עמים וערכים דמוקרטיים . מן הכיוון ההפוך הצטרפה בשנים האחרונות אידיאולוגיה סוחפת, ליברלית לכאורה, המייצרת עוד אתגר אקטואלי : שיח "פוסט-קולוניאליסטי" מבקש למקם את התנועה הציונית כולה כשליחת המערב בנישול וניצול ה"ילידים" הערבים במזרח . בצד עליית תנועות המבקשות לתת ביטוי גם לנרטיב של
|
|