|
|
עמוד:14
14 אשר שקדי ביציאה מהכיתה ה"פרטית" אל המרחב של מורים אחרים, בתי ספר נוספים ואפילו לארצות אחרות . מסע שכלל כתיבת תוכניות לימודים חדשניות, הצעת דרכי הוראה אלטרנטיביות, העברת השתלמויות מורים, סדנאות מורים, הכשרת מורים, הוראת קורסים אקדמיים וסמינרים אקדמיים, שינוי דידקטי, שינוי תוכני, שינוי שיטת הוראה, שינוי טכנולוגי, התמקדות באוכלוסיית מורים כזו, באוכלוסייה אחרת, בתרבות חברתית כזו, בתרבות אחרת . ומה לא ? עיקרו של הספר יוקדש לתובנות העולות בעקבות האכזבות מאי-האפשרות להכניס שינויי עומק, תובנות שמביאות אותי ואת הקוראים למסע בעקבות מחקרים בחינוך והוראה ובעקבות מחקרים רלוונטיים בפסיכולוגיה, על שלל ענפיה . אבל במידה לא פחותה, מסע בעקבות חקר המוח והתובנות שניתן כבר עתה להציב מתוך חקר המוח . היעד שאליו אני חותר בספר זה הוא לבחון את מידת מסוגלותו של בית הספר ומידת מסוגלותם של המורים, המהווים חלק מבית הספר ותרבותו, לעבור תהליכי שינוי משמעותיים, או כפי שאגדיר זאת - את מידת מסוגלותו של "המורה שבמוחנו" להתמודד עם אתגרי המאה ה- 21 . נראה לי שלפני שאנסה לשוב ולהציע שינויי עומק ורפורמות מקיפות, צריך לשים את האצבע על הבעיה . מיוחסת לאיינשטיין האמירה שאם הייתה לו שעה אחת לפתור בעיה קשה, הוא היה מבלה 59 דקות בלנסות להבין אותה, ודקה אחת בלפתור אותה . היכן טמונה אפוא הבעיה ? איך ניתן להסביר שרצון טוב, מימון נכבד, הרבה ידע וחשיבה משאירים את בית הספר וההוראה במצב שאינו שונה מהותית ממה שהיה בעת התמסדותו במאה ה- 19 ? ההיסטוריה של הכנסת שינויים לבית הספר מלמדת שעד כה יוזמי השינויים בהוראה התבוננו בגורמים הנראים לעין בתוך בית הספר ובסביבתו והציעו שלל "תרופות" . החלפנו תוכנית לימודים אחת באחרת, הנראית טובה ומעודכנת יותר ; החלפנו תוכניות השתלמות, הכשרה וסדנאות בתוכניות מוצלחות לכאורה יותר ; החלפנו טכנולוגיה אחת
|
|