|
|
עמוד:10
10 | שולמית פריזנדר קצת הלאה משם, זוג מתווכח בתיווך המלווים שלהם כאילו עכשיו, ברגע זה, הוויכוחים ישנו את רוע הגזרה . בזרם איטי, זוגות נוספים מתחילים להגיע ומצטופפים באותו מסדרון קר ומנוכר, חלקם עם מלווים, חלקם שולחים מבט כל כמה רגעים לעבר דלת הכניסה, לראות אם מלוויהם הגיעו ויגאלו אותם מהמבוכה השוררת ביניהם . גם אנו מעבירים מבטים בין הנוכחים לבין הדלת בציפייה למלווים שלנו . גם אנו במבוכה, אולי מהמעמד יותר מאשר זה מזו . סוף כל סוף, ליעד ואורי מגיעים ומתיישבים לצידנו על אותם כיסאות מהוהים שאלפים ישבו עליהם לפנינו . השקט נשבר ואנו משוחחים על הא ודא, גיבוב מילים שאין להן שום משמעות, מילים שמטרתן היחידה לשבור את השתיקה, את המבוכה . שמם של בני הזוג הראשון נשמע בכריזה . הצעירה בכיסוי הראש נכנסת בצעדים מהוססים מלווה באביה, והאברך משתרך עם חברו אחריהם . שני בני הזוג נראים כאילו כוח נסתר מתוך החדר מושך אותם בחבל בלתי נראה פנימה . מחשבה אחת לא מרפה ממני : האם מישהו כפה עליהם לבצע את הצעד הזה ? בעודי תוהה ביני לבין עצמי, אחרי דקות ספורות בלבד הזוג יוצא מהחדר חפוי ראש . הצעירה מנגבת את דמעותיה הזולגות על לחייה השקועות והאברך ממהר לעזוב את המקום לפניה . שמנו נשמע בכריזה . הגיע הרגע . נכנסים לחדר בחשש קל, האם גם אני אצא דומעת ? מה קורה שם בחדר ? למה יוצאים משם שפופים ? המחשבות מציפות אותי ומבלי משים אני מוצאת את עצמי עומדת מול חבורת חובשי מגבעת חמורי סבר ששואלים את בן זוגי בארבע עשרה
|
|