|
|
עמוד:13
ב ‑ 1981 היה מוחמד עלי מנוּע מלקבל אישור להתאגרף באמריקה, הליך שהיה בדרך כלל פשוט ומיידי מאחר שהגופים המאשרים במדינות השונות התחרו ביניהם בהורדת רף הדרישות במטרה לקיים תחת חסותם כל קרב שהיה לו פוטנציאל מסחרי . אם היה רגע שבו העולם צרח, "הגיע הזמן לתלות את הכפפות ! " זה היה הרגע . אבל עלי לא ויתר ועבר להתאגרף באיי הבהאמה . הוא הפסיד שוב, בקרב שהיה מחזה מביך אפילו בסטנדרטים של עולם האגרוף . ההפקה היתה חובבנית כל כך, שהם לא הצליחו למצוא מפתח לדלת האולם . הם סיפקו רק שני זוגות כפפות לכל המשתתפים באירוע, דבר שהוסיף עיכובים ממושכים בזמן שהתירו את השרוכים והסירו את הכפפות מידי המתאגרפים כדי להשתמש בהן מחדש . המארגנים אף נאלצו לשאול פעמון של פרה כדי להודיע על תחילתו ועל סופו של כל סיבוב . אין ספק שמוחמד עלי שילם מחיר כבד על כך שהמשיך להתאגרף עד שהתקרב לגיל 40 . לקראת סוף הקריירה שלו כבר ניכרו בו סימנים לנזק נוירולוגי . כל החבטות שספג לאחר שהביס את פורמן תרמו ללא ספק למחלת הפרקינסון שאובחנה אצלו ב ‑ ,1984 ולדעיכה הגופנית והשכלית שלו לאחר מכן . התמדה אינה תמיד הבחירה הטובה ביותר, ובוודאי אם מתעלמים מההקשר . וההקשר משתנה . ההתמדה הנחושה שעזרה לעלי להפוך לאלוף מהולל - שזכה להערכה ולהוקרה ללא מתחרים כמעט - היתה בעוכריו כשדרבנה אותו להתעלם מסימנים שהיו ברורים לכל מתבונן מבחוץ והעידו שהגיע זמנו לפרוש . זה הקטע עם נחישות . אמנם היא יכולה לעזור לכם להתמיד בדברים ששווה לדבוק בהם, אך היא עלולה גם להניע אתכם להתמיד בדברים שכבר לא שווים את זה . הטריק הוא לדעת להבדיל ביניהם . מבוא 13
|
|