|
|
עמוד:14
14 הקדמה לקחתי את אדם לטיול הזה כדי להימלט מחוסר יכולתנו להתרכז — והתברר לי שאין מפלט מהבעיה הזאת כי היא קיימת בכל מקום . נסעתי בכל רחבי העולם במסגרת התחקיר לספר הזה ולא מצאתי הפוגה כמעט באף מקום . אפילו כשלקחתי פסק זמן מהעבודה על הספר כדי לבקר בכמה מהמקומות ששמם יצא למרחוק בזכות השלווה והרוגע שלהם, הבעיה חיכתה לי גם בהם . יום אחד ישבתי במקום באיסלנד ששמו "הלגונה הכחולה", אגם רחב ידיים ושלֵו להפליא של מים גיאותרמיים שמבעבעים בטמפרטורה של אמבטיה חמה אפילו כשיורד שלג מסביב . בעודי מתבונן בפתיתי השלג המתמוססים לאטם בזרם המים העולה מהמעמקים, הבחנתי שאני מוקף באנשים שמחזיקים בידיהם מוטות סלפי . הם הכניסו את הטלפונים שלהם למארזים אטומים למים והיו אפופים בתזזית של עשיית פוזות והעלאת פוסטים . חלקם היו בעיצומו של שידור חי באינסטגרם . עלה בדעתי מוטו שיכול להתאים לתקופתנו : ניסיתי לחיות, אבל דעתי הוסחה . המחשבה הזאת נקטעה בגלל גרמני מחוטב, עם חזות של משפיען רשת, ששאג אל המצלמה בטלפון שלו : "הנה אני בלגונה הכחולה, חי את החיים הטובים ! " בהזדמנות אחרת הלכתי לראות את ה"מונה ליזה" בפריז והתברר לי שהיא מוסתרת כיום באופן תמידי מאחורי התגודדות של אנשים מכל קצוות תבל, שנדחפים ונדחקים בניסיון להגיע לחזית רק כדי להפנות לה מיד את גבם, לצלם סלפי ולהידחף שוב בדרכם החוצה . ביום הביקור שלי צפיתי מהצד בהמון המתגודד במשך יותר משעה . לא היה בהם אחד — אף לא אחד בודד — שהתבונן במונה ליזה יותר מכמה שניות . החיוך שלה כבר אינו נראה מסתורי או חידתי . נדמה שהיא מביטה בנו ממקום מושבה באיטליה של המאה השש-עשרה ושואלת אותנו : למה שלא תעמדו ופשוט תסתכלו עלי כמו שעשיתם פעם ? החוויה הזאת הדהדה תחושה כללית יותר שאופפת אותי כבר כמה שנים — תחושה שחורגת הרחק מעבר להרגלים לקויים של תיירים . הרגשתי שהציוויליזציה שלנו התכסתה אבקת גירוד, שבגללה אנו מבלים את זמננו כשדעתנו מפרכסת ומתפתלת, נטולי יכולת להקדיש תשומת
|
|