|
|
עמוד:12
12 הקדמה שביב של תקווה וניסיתי ליצור איתו קשר עין, למשוך בכתפַי, להגיד "היי, אנחנו היחידים שמסתכלים סביבנו, אנחנו אלה שנסעו אלפי קילומטרים והחליטו לראות באמת את הדברים שנמצאים מולנו" — אבל בכל פעם שזה קרה התברר לי שהם התנתקו מהאייפד רק כדי לשלוף את הטלפון ולצלם סלפי . כשהגענו לחדר הג'ונגל — המקום האהוב ביותר על אלביס בבית האחוזה — האייפד הפליג בדברים וגבר בגיל העמידה שעמד לידי פנה לומר משהו לאשתו . יכולנו לראות מולנו צמחים מלאכותיים בעציצים גדולים שאלביס קנה כדי להפוך את החדר הזה לג'ונגל מלאכותי משלו . הצמחים המלאכותיים עדיין ניצבו במקומם והשתפלו בעוגמה . "מותק", אמר האיש, "זה מדהים . תראי" . הוא הניף את האייפד לכיוונה והתחיל להניע את אצבעו על פני המסך . "אם את מסיטה את האצבע שמאלה, את יכולה לראות את חדר הג'ונגל משמאל . אם את מסיטה ימינה, את יכולה לראות את חדר הג'ונגל מימין" . אשתו הביטה, חייכה והתחילה להניע את אצבעה על מסך האייפד שלה . התבוננתי בהם וראיתי אותם מזיזים את אצבעם אנה ואנה ומביטים בתמונת החדר מכיוונים שונים . רכנתי לעברם . "אבל, אדוני", אמרתי, "אתה יכול להסיט לצדדים בדרך הישנה והטובה . זה נקרא להפנות את הראש . כי אנחנו כאן . אנחנו בתוך חדר הג'ונגל . אתה לא צריך לראות אותו על המסך . אתה יכול לראות אותו בלי תיווך . הנה . תראה" . החוויתי בידי על פני החדר והעלים הירוקים המלאכותיים רשרשו קלות . הגבר ואשתו נרתעו והתרחקו ממני מעט . "תראו ! " אמרתי בקול רם קצת יותר משהתכוונתי . "אתם לא רואים ? אנחנו כאן . אנחנו ממש כאן . אתם לא צריכים את המסך . אנחנו בחדר הג'ונגל" . הם מיהרו לצאת מהחדר, שלחו אלי מבט מעבר לכתפם והנידו בראשם במחווה של מי-המשוגע-הזה, ואני הרגשתי את לבי דופק במהירות . פניתי אל אדם מתוך רצון לצחוק, לחלוק איתו את האירוניה שבסיטואציה, לפרוק את הכעס שהתעורר בי — אבל הוא עמד בפינה, עם הטלפון פתוח מתחת לז'קט שלו, ודפדף בסנאפצ'ט . הוא הפר את הבטחתו בכל שלב של הטיול הזה . כשהמטוס שלנו נחת בניו אורלינס שבועיים לפני כן הוא שלף מיד את הטלפון, עוד לפני שקמנו מהמושבים . "הבטחת לא להשתמש בו", אמרתי . הוא השיב : "התכוונתי שלא
|
|