|
|
עמוד:14
14 מוטי זעירא והיא שקעה בדיכאון כבד . "לא אכלה, לא בישלה, לא תפקדה, 3 רק בכתה", סיפרה כעבור שנים לאה, גיסתה הצעירה . שמואל גויס למחנה עבודה, ומימי החלה להתרוצץ בין המשרדים, מחפשת את מי לשחד על מנת שישחררוהו . הריצות הנואשות והדאגה להוריה ולבעלה התישו אותה, ובאחד הימים החליקה על השלג, הוזעקה אל בית החולים היהודי, שעדיין פעל בעיירה, והפילה את עוברה . אישה צעירה, לבדה בעולם, בעלה עצור, הוריה רחוקים, עתה גם גופה קרס . שנים רבות לאחר מכן תחקרה נאוה את לאה על הימים הנוראים ההם, ושמעה מפיה כי אמה החזיקה את העובר במשך חודשיים בגופה, עד שיצא בלידה רגילה . בסיפור "כובע הזכוכית" — הפותח את קובץ סיפוריה הראשון של נאוה, שיצא לאור בשנת 1985 ועוד ידובר בו — היא יצקה אל תוך הסיפור את הדיו של הכאב ההוא : "לא זכרתי את פני . [ . . . ] גם את משא העובר אשר נשאתי מת בתוך בטני שני חודשים תמימים, והוא בלא קול ובלא ניעה, משא זה הותיר רק 4 קו, סמוי מן העין, שהשתרך על הבטן" . לאחר זמן מה שוחרר שמואל וחזר הביתה . שמחה גדולה לא היתה, כיוון שב- 19 במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, ובכללה גם את העיירה גרוסוורדיין . היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב, רבים נורו ברחובות, והוקם יודנראט, שהשליט בתוקף את הוראות הנאצים שהלכו והחמירו . בערב פסח של אותה שנה, שחל שלושה שבועות לאחר מכן, הסבו אל שולחן הסדר הוריו הזקנים של שמואל, כמה מאחיו ובכללם לאה בת הארבע-עשרה, ושמואל ומימי הזוג הצעיר . היתה זו הפעם האחרונה שישבה המשפחה יחד . כשבועיים וחצי לאחר חג הפסח קיבלו היהודים הוראה להתכנס תוך חמישה ימים אל הגטו, שסומן באזור בית הכנסת הגדול .
|
|