|
|
עמוד:9
לו היו הפלסטינים מקבלים את המועצה המחוקקת, היו היהודים מוצאים את עצמם במצב הרבה יותר קשה, כי הסדר כזה עלול לפתוח תהליך שההיגיון הפנימי שלו מוליך להגדרה עצמית, וכאשר הרוב הערבי מבוסס ומתמיד, קשה מאוד להכניס בו אלמנטים פריטטיים; וההתמודדות עם השאלה העיקרית, שאלת העלייה, המשנה את המאזן הדמוגרפי בארץ, קשה עוד יותר . אבל העניין נדחה ב 1923 . המופתי הבין כבר בסוף שנות העשרים, ובוודאי באמצע שנות השלושים, שיש בדחייה זו סכנה חמורה מבחינתם של הפלסטינים, ושאם המציאות הקיימת תתמסד, תגדל מאוד סכנת ההשתלטות היהודים . על רקע זה מוכן המופתי כבר בשנת 1929 לשקול את העניין מחדש, וב 1935 הוא פועל על יסוד הכרתו זו וממנה נציגים למשא ומתן בלונדון כדי לבחון את העניין מחדש . אין חידוש בכך שהמופתי לא היה מוכן לפשרה אסטרטגית עם המפעל הציוני, אבל אפילו כאשר דובר בפשרה טקטית עם הגורם הבריטי, מנעו המכניזמים הפנימיים בתנועה הפלסטינית עצמה לממשה . אם בשנת 1929 יש ספק בנכונותו של חג' אמין עצמו להרחיק לכת, בשנים 5391 1936 ברור למופתי שאם הוא אינו מצטרף למגמה הרדיקלית שבאה לידי ביטוי בשביתה, ואחר כך במה שקרוי מרד 6391 ,1939 הוא מאבד לפחות את מנהיגותו ואולי אפילו את ראשו . היום אנחנו כבר יודעים שלא המופתי יזם את השביתה, וכי גורמים רדיקליים יותר, לא היו מעוניינים בפשרה כזו . כאמור, כשהמנהיגות הפלסטינית, שמטרותיה רדיקליות, שאינה חותרת לפשרה עם הגורם הציוני, מגיעה למסקנה שיש להגיע לפשרה, ולו טקטית, עם הבריטים ) לא עם הציונים ! ( הדבר אינו ניתן למימוש . כך מגיע הציבור הלאומי הפלסטיני בשנים 7491 1949 לשעת ההכרעה על גורלה של פלסטין, כשהוא נתון לחסדיהם של שליטי מדינות ערב . מנהיגיו לא היו מוכנים להתפשר, וכך הם יצרו את המצב שאיפשר למנהיגי מדינות ערב, ובעיקר למלך עבדאללה להיכנס לפלסטין כמי שבא לסייע לגורם הפלסטיני . כיוון שכך, נפתחה המלחמה בתנאים שנפתחה ונסתיימה בתנאים שנסתיימה, לאמור בהסכמה ישראליתירדנית על חשבון התנועה הלאומית הפלסטינית, כלומר בין בןגוריון ותומכיו, שלא היו מעוניינים לקיים שלטון ישראלי במה שעתיד להיקרא "הגדה המערבית", לבין המלך עבדאללה, שחתר לצרף את השטח הזה לממלכתו . הדבר המלכד את שני האישים הללו, ואחר כך את המדינות שאימצו את האסטרטגיה הזו, היה האויב המשותף התנועה הלאומית הפלסטינית . מי ששללה מן הפלסטינים את עצמאותם הייתה ירדן בעזרתה של ישראל אך מי שאיפשרה זאת הייתה התנועה הלאומית הפלסטינית . למנהיגות הציונית היה ברור כבר בשלבים ראשונים של התחדשות היישוב היהודי באר\ישראל, שיהיה צורך להגיע להסדר עם גורם ערבי כלשהו שימסד את קיומו של המפעל הציוני . באותם שלבים ראשונים נדמה היה שאפשר לעקוף את הגורם הפלסטיני שעימו לא ניתן להגיע להסדר על ידי פנייה אל גורם כלל ערבי . ניסיון זה כשל במהרה . בשלב מאוחר יותר, כאשר התברר באופן חדמשמעי שלא ניתן להגיע לפשרה עם הפלסטינים, חיפשו נציגי הסוכנות גורם אחר, שיש לו אינטרס בארץ ישראל, כדי להגיע איתו לפשרה, יזו הושגה, כאמור, עם הגורם הירדני על חשבון הגורם הלאומי הפלסטיני .
|
|