פרופ' איתמר רבינובץ: בין מדיניות הפנים למדיניות החוץ של משטר אסד

עמוד:13

הפוליטיקה של האזור משתנה בעקבות מצב זה . אסד מבין, שפרשת 1973 מחזירה את ארצות הברית לתפקיד פעיל מאד באזור, ושהוא צריך לפתוח עמה בדיאלוג בלי להתנתק מברית המועצות . אסד ראה גם את תהליך ירידת מעמדה הבין­ערבי של מצרים והבין שהחלל שנוצר מאפשר לו לנהל מדיניות אמביציוזית יותר מכפי שתכנן קודם לכן . מה היו הכוחות שעמדו לרשותו, כדי להפוך למעצמה אזורית ? קודם כל העוצמה הצבאית . יש לזכור שהצבא המצרי נמצא בדעיכה, משום שהפסיק לקבל נשק סובייטי ועדיין לא קיבל נשק אמריקאי, והצבא הסורי התעצם והלך והפך לצבא רב עוצמה גם במונחים מוחלטים וגם במונחים יחסיים . שנית ­ עוצמתו של המשטר . המדינה הדאולה הסורית נבנית, והיא נתפסת על ידי אסד, בצדק, כמכשיר של עוצמה בידיו . שלישית ­ הוא הצליח לבנות, באמצעות קיסינגיר, גשר אל ארצות הברית, ונוצר מצב יחיד במינו שבו סוריה היא עדיין בעלת בריתה החשובה ביותר של ברית המועצות, לאחר אובדן מצרים, ועם זאת מקיימת דיאלוג עם ארצות הברית . ולאחר מכן האינטנסיפיקציה של הניסיון לקנות השפעה בסביבתה המיידית של סוריה על לבנון, אש"ף וירדן . מדיניותו השאפתנית של אסד, שרצתה להפוך את לבנון למדינת לקוח, להכפיף את אש"ף ולהפוך גם אותו ללקוח של סוריה, כשהטרמינולוגיה היא : "איחוד עמדות בין סוריה לבין אש"ף" . ואשר לירדן ­ הניסיון הוא להפוך אותה לבעל ברית כל כך צמוד עד שתימצא למעשה תחת השפעת הסורים . זו המדיניות שסוריה ניהלה בשיטתיות בשנים 4791­ 1976 וזכתה להישגים לא מעטים . אזכיר רק אחד מהם, והוא ­ הנסיבות שבהן פגש אסד את ג'ימי קרטר באפריל 1977 . הוא היה השליט המזרח תיכוני היחיד מאלה שהשתתפו בתהליך, שלא נסע לארצות הברית, אלא אילץ את הנשיא לפגוש אותו במחצית הדרך, בגינבה . הוא גם לא נסע למוסקווה לפני הפגישה עם קרטר, כפי שרצו הרוסים אלא רק לאחריה, דהיינו ­ הוא לא קיבל את הרעיון שלהם לתאם עמדות מראש . הוא נסע כדי לדווח כאיש חופשי שעשה מה שתכנן, ולא כמי שבא לקבל שליחות . זו דוגמה אחת מיני רבות להצלחה שהייתה לסוריה באמצע שנות השבעים . הצעד החשוב ביותר של המדיניות הזאת היה, כמובן, הכניסה ללבנון, באוקטובר ,1976 והשגת ההכרה הבין ערבית בהגמוניה הסורית בלבנון . 13

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא