|
|
עמוד:9
הדוגמה הבולטת ביותר כמובן היא ההשוואה בין מלחמת 1967 למלחמת 1973 . בששתהימים יצאנו למלחמה מתוך תחושה של הגנה על עצם הקיום, למרות שהמהלך הצבאי הראשוני היה מהלך הפתעה ישראל < ; ואילו ב 1973 המדינות הערביות יצאו למלחמה מתוך תחושה של מצוקה פוליטית עמוקה ואמיתית ביותר : מצרים בגלל סיני; סוריה בגלל רמתהגולן . התוצאות הדיפרנציאליות של שתי המלחמות, הפער < ם ביניהן, חינם ביטוי לשוני הזה במאזן המוטיבציות . ב 1967 מאזן המוטיבציה היה בצדה של ישראל; ב 1973 הוא היה בצד מצרים וסוריה, בראש וראשונה . היה יתרון מסוים לצד המצרי והסורי . והרי זה גורם מרכזי בשיקולי עוצמה וכוח ! אשר מניב מצביע בצדק על ההבל של הטענה בדבר גבולות בניהגנה, עומק אסטרטגי, בעיקר כשהם צריכים לכאורה לשמש בסיס להרתעה . שהרי לאחר 1967 אפקט ההרתעה הישראלי היה אמור להיות הרבה יותר חזק מאשר קודם לכן, בנסמך על דימו"ם ערביים של העוצמה הצבאית של ישראל . כך לפחות הייתה הטענה המקובלת . ב 1967 ישראל הוכיחה יתרון צבאי ברור על הצד הערבי, באופן הרבה יותר בולט ורבעוצמה ממה שאפשר היה להניח איפעם קודם לכן . ועל כן אפשר היה לטעון, שבעקבות השינוי הזה בדימויים הערביים, אפקט ההרתעה הישראלי יהיה הרבה יותר חזק . ואם נוסיף לכך את המיתוס בדבר גבולות בניהגנה ועומק אסטרטגי, הרי לכאורה לא היה קיים כל סיכון של התחלה וייזום מלחמה מהצד הערבי . והנה באה מלחמת יום כיפור והוכיחה שהטענה הזאת בטלה לחלוטין . למרות תפיסות ערביות של יתרון ישראלי ברור מבחינת העוצמה הצבאית יתרון שאגב באמת היה קיים וגם הוכח במהלך 1973 מצרים וסוריה יוזמות ונוקטות את המהלך הצבאי של ,1973 וההרתעה הישראלית נכשלה . אני חושב שבעניין זה אשר ואני נסכים, שטעות היא לחשוב שההרתעה הישראלית כל הזמן נכשלת ואיננה יציבה . ההרתעה הקונבנציונלית שלנו היא בהחלט יציבה וחזקה . הכישלון היחידי שלה ב 1973 נבע לא מעצם התפיסה של ההרתעה הישראלית, אלא מאיהבנה מוחלטת של ישראל את השינוי שחל במאזן המוטיבציה, שהזכרתי קודם לכן .
|
|