|
|
עמוד:8
אצטט כמה משפטי מפתח ) האמת היא שהספר רצוף ניסוחים חשובים ( , למשל : 'יכל שימוש בכוח, באשר הוא כזה, נושא בחובו מגבלות של עצמו" . אני חושב שהדבר הוא בהחלט נכון, או "יעילותו של השימוש בכוח היא פונקציה של המטרות שהכוח מבקש להשיג" . מובן שגם עניין זה הוא מרכזי במערכת היחסים הישראליתערבית . אוסיף עוד ואציין שגם מבחינת הגישה או המתודה אשר צודק באופן מוחלט, כאשר הוא מאמץ לעצמו את הגישה היחידה שאפשר לנקוט בניתוח כזה של יחסי הכוח במזרח התיכון; הווה אומר גישה פרקטית פרגמטית, ריאליסטית, ואפילו לזה אשר אולי לא יסכים, אבל אני אומר גם של ריאלפוליטיקה . הוא אמנם מבקר במקום זה או אחר את הגישה הקרויה ריאליסטית קיצונית, אבל נדמה לי שדווקא הדיון שלו נופל במסגרת של מה שאנחנו קוראים גישה של ריאלפוליטיק . מהי גישה של ריאלפוליטיק ? זאת הגישה של מדינה, שבה לכוח יש חשיבות מסוימת, אבל היא גם רואה את המגבלות העמוקות שלו בשני תחומים, כפי שאשר מציין : קודם כל המגבלות הפנימיות, ושנית באופן יחסי למטרות שהכוח מבקש להשיג . גם כאן אני מסכים אתו לחלוטין, ואפילו עם אותו מישור של הספר שעוסק בהרחבה במה שאנחנו קוראים בז 'ארגון המקצועי "מאזן האינטרסים" או מאזן המוטיבציות", הווה אומר, באיזו מידה מוטיבציה פוליטית, רצון פוליטי, או אם נהפוך את זה, מצוקה פוליטית, משחקים תפקיד מרכזי במערכת היחסים של הכוח ושל העוצמה . אשר מדגיש שני דברים מרכזיים בהקשר זה . האחד קשור גם לסוגייה של מלחמתאיןברירה, של שמירה על קיומה של מדינת ישראל יכו' . העוצמה הישראלית מתחזקת כפלכפל"ם והופכת להיות כמעט בלתימובסת במזרח התיכון . הפעלת אמצעים צבאיים להגנה עצמית, ומאבק על עצם קיומנו, יוגדר כמלחמתאיןברירה . הכוח היחסי של ישראל הולך ופוחת ככל שאנחנו מכוונים אותו לעבר האינטרסים הקיומיים המיידיים של ישראל . ונהפוך הוא בצד הערבי : העוצמה הערבית בהתמודדות צבאית עם ישראל גדלה, ככל שהם חשים עצמם כנתונים במצוקה פוליטית גבוהה יותר .
|
|