|
|
עמוד:12
אבל וזו היא הנקודה החשובה בשבילנו ופה אנחנו שותפים עם כל האחים הרחוקים האלה אנחנו אומרים והם אומרים שהתיקון לא יתרחש איפעם, אישם על ידי אימי, אלא התיקון צריך להתחיל כאן ועכשיו ועל ידי אני . בנקודה זו, עם כל השוני ועם כל ההבדלים, מתחברת התופעה של הקומונות בעולם עם הקומונה הישראלית . הקושי הגדול בהתמודדות הבלתיפוסקת נובע מגרעיןהקושי לפי תפיסתי שהמבקש להגיע לתיקון הוא עצמו פגום . קיים פה מתח קבוע בין המתקן שהוא כשלעצמו אינו מושלם, לבין התיקון שהוא נראה כמצב מושלם של שלמות . זה המצב המתמיד, האקלים הקבוע של כל הניסיונות האלה, ואם נדבר על הקיבוץ, זה האקלים האופייני לקיבוץ . תמיד קיימת תחושה שהמצב לא מתוקן, הוא לא בסדר, הוא לא משביע רצון, יש לי טענות אליו . אין לך תנועה מתלוננת על עצמה יותר מהתנועה הקיבוצית, מפני שאין לך תנועה שתובעת מעצמה כמו התנועה הקיבוצית או האיש הקיבוצי כי יש להם תמיד ציפיות למצב יותר מתוקן, יותר שלם מזה הקיים . ולכן קיים מצבקבע של אינחת . אמרתי קודם שהאחים האלה הם אחים אבל הם דחוקים . נדמה לי שהם רחוקים בשלוש נקודות : א ( בפן הדתי . הקומונות שם, בעיקר אלה שמדבר עליהן יעקב, הן קומונות דתיות ואנחנו לא . אינני יודע באיזה מידה אפשר לקבל את הביטוי, שהשתמשו בו לא פעם לגבינו, הקובע שאנחנו תנועה "רלגיוזית" או שיש אצלנו הוויה או כמיהות רלגיוזיות לאיזה מצב אחר שהוא כמודתי . ב ( אנחנו נבדלים מהם ביחס לחברה הסובבת . אצלם החברה הסובבת היא כולה שחיתות, היא מקור הטומאה והחטא שממנו צריך לברוח, להסתלק ולהתרחק ולהקים את ההוויה החדשה . ואילו אצלנו החברה הסובבת היא חלק מעולמנו, אנחנו רואים את עצמנו חלק מן החברה הסובבת . אנחנו מרגישים אחריות לחברה הסובבת, אנחנו עושים את מעשינו, במידה רבה בשליחותה . יתר על כן ככל שאנחנו פחות עושים מה שנקרא "מעורבות" או "חלוציות" או "משימתיות", כל אותם עניינים שפרנסו ובמידה מסוימת מפרנסים עד היום את הקיבוץ, ככל שאנחנו פחות עושים בתחומים האלה מרגישים את עצמנו יותר גרוע . אנחנו תמיד בקונפליקט בין הרגשת החובות שלנו לחברה הסובבת שאיננו ממלאים אותן מספיק, לבין הביקורת שלנו על תהליכים שעוברים על החברה הסובבת שגורמים לנו להסתייג ממנה ולבקר אותה . 12
|
|