|
|
עמוד:10
10 בפגישה מקרית ברחוב דיזנגוף עם מכר נושן, שאותו לא ראיתי זמן רב, סיפר לי האיש ששמע שיש לי טור ב הארץ . עד אותו רגע לא חשבתי על עצמי כעל בעל טור בעיתון . כך או אחרת, בתוך כמה חודשים התעצב הטור הזה : מעין יומן אישי שעניינו החיכוך היומי שלי עם העיר ; ניסיון להפוך עיר זרה לגמרי לבית ; הליכות ארוכות ברחובות וגילוי העצים והגנים בעיר שנועדה להיות "עיר גנים" ; בחינת ההתאמה או אי-ההתאמה בין תל אביב שהכרתי מן הספרות לבין הרחובות שלמדתי לשוטט בהם . כשהייתי נער, בפעם הראשונה שראיתי זיקוקין דינור היה רגע שבו לא יכולתי להקיף את כל הזיקוקים שנורו לכל עבר . חשבתי אז שהתפעמות או התרגשות גדולה הן תולדה של רגע שאינך יכול לקלוט בו את שפע הרשמים שהעולם זורק לעברך . תל אביב מציגה לא פעם רגעים כאלה . העיר העברית הראשונה היא עיר של שפע . שפע של עוני מדכא ושל עושר, שפע של ים, שפע של ילדים המשחקים על החוף או נישאים על חזה הוריהם בשדרות, שפע של מופעים ותערוכות מכל סוג ומין . ידידה מאוניברסיטת פלורידה, פרופסור לצרפתית, חזרה בשנת 2010 מכנס שנערך בתל אביב ושאלה אותי למה העיר כל כך dilapidated ( רעועה, מתפוררת ) . לא ידעתי אז מה להשיב לה . דירתנו הקטנה נמצאת במרחק דקות ספורות מן הים, ומהר מאוד הבנתי מדוע ידידתי הצרפתייה השתמשה בתואר dilapidated . עבר זמן רב יותר עד שגיליתי כי בעיר הקשוחה והמתפוררת הזאת, שצעיריה בוחנים את זריזותך מול גלגלי רכביהם השונים והמשונים, יש לא מעט פינות אנושיות ונופיות שאדם יכול להרגיש בהן כבביתו . אחרי שש שנים אני בהחלט מרגיש כאן בבית . לא ציפיתי לכך . זאת הרגשה טובה .
|
|