|
|
עמוד:14
] 14 [ ה קץ של קץ העולם לו דרך לחמוק מבירור עצמי כן . אתה עשוי להתעורר בלילה ולקלוט שאתה בודד בנישואיך, או שאתה צריך לחשוב על מה שרמת הצריכה שלך עושה לכדור הארץ, אבל למחרת יש לך מיליון דברים קטנים לעשות, וביום שאחר כך יש לך עוד מיליון דברים . כל עוד אין לדברים הקטנים קץ, לעולם אינך צריך לעצור ולהתמודד עם השאלות הגדולות יותר . כתיבת מסה או קריאתה אינה הדרך היחידה לעצור ולשאול את עצמך מי אתה באמת ומה משמעות חייך, אבל היא בהחלט דרך טובה אחת . ואם אתה חושב עד כמה לא עסוקה באופן מגוחך הייתה קופנהגן של קירקגור, לעומת זמננו אנו, הציוצים הסובייקטיביים והפוסטים הפזיזים בבלוגים אינם נראים עוד מסאיים כל כך . הם נראים יותר כמו אמצעי להימנע ממה שמסה אמיתית עשויה לכפות עלינו . אנחנו מעבירים את ימינו בקריאה, על מסכים, של דברים שלעולם לא היינו טורחים לקרוא בספר מודפס, ורוטנים עד כמה אנחנו עסוקים . הפסקתי לעשן בפעם השנייה בשנת 1997 . ואז, בשנת 2002 , בפעם האחרונה . ואז, ב- 2003 , בפעם האחרונה והסופית — אלא אם כן נחשיב את הניקוטין חסר העשן המשייט במחזור הדם שלי עכשיו, בזמן שאני כותב את זה . הניסיון לכתוב מסה כנה אינו משנה את ריבוי ה״אני״ שלי ; אני עדיין מכור בעל מוח של זוחל, דאגן בנוגע לבריאותי, בן תשחורת נצחי, דיכאוני שמתווה את תרופותיו לעצמו — הכול, בעת ובעונה אחת . מה שמשתנה, אם אני לוקח את הזמן הנדרש כדי לעצור ולמדוד, הוא שזהותי מרובת האני צוברת עומק . * אחת מתעלומות הספרות היא שעומק אישי, כפי שהוא נתפס על ידי הכותב והקורא כאחד, מצוי מחוץ לגופו של כל אחד מהם, על דף כזה או אחר . איך ייתכן שאני מרגיש אמיתי יותר לעצמי בדבר שאני כותב משאני מרגיש בתוך גופי שלי ? איך ייתכן שאני מרגיש קרוב יותר למישהי אחרת כשאני קורא את המילים שלה, משאני מרגיש כשאני יושב לצידה ? התשובה, בחלקה, היא שהכתיבה והקריאה גם יחד דורשות קשב מלא . אבל אין ספק שיש לה קשר גם לסוג הארגון האפשרי רק על הנייר . ואולי אזכיר כאן שני לקחים אחרים שלמדתי מהנרי פינדר . אחד הוא
|
|