|
|
עמוד:13
] 13 [ המסה בזמנים קודרים יורקר , שבתי לעשן . בשנים שחלפו מאז הצלחתי לחשוב על עצמי כעל לא מעשן, או לפחות כעל מי שנחוש כל כך להפסיק שוב עד שאני כבר בעצם לא מעשן כמעט, אף שהמשכתי לעשן . הלוך הרוח שלי היה כמו נגזרת של גל קוונטי שיכולתי להיות בו לגמרי מעשן, אבל גם לגמרי לא מעשן, כל עוד לא נתתי לעצמי דין וחשבון . והיה לי ברור מיד שהכתיבה על סיגריות תאלץ אותי לתת לעצמי דין וחשבון . זה מה שמסות עושות . הייתה גם הבעיה עם אימי, שאביה מת מסרטן ריאות ושהתנגדה נחרצות לעישון . הסתרתי את העישון שלי מפניה יותר מחמש עשרה שנים . טעם אחד לכך שנזקקתי לשמר את חוסר החלטיותי כמעשן או לא מעשן היה שלא נהניתי לשקר לה . מיד כשאצליח להפסיק שוב, סופית, תקרוס נגזרת הגל ואהיה, במאת האחוזים, הלא מעשן שבדמותו הצגתי את עצמי תמיד — אבל רק אם לא אצא מהארון קודם לכן, בדפוס, כמעשן . הנרי היה ילד פלא בן עשרים ומשהו כשהחלה טינה בראון להעסיקו ב ניו יורקר . היה לו אופן דיבור חנוק מיוחד, מין מלמול רהוט לעילא, כמו פרוזה ערוכה בדקדקנות יתר אבל קריאה בקושי . נפעמתי מהאינטליגנצייה שלו ומידענותו, ועד מהרה התחלתי לחיות בפחד שאאכזב אותו . הדגש הנרגש שלו, ב״ לכן אתה חייב לכתוב עליהן״ — הוא היה האדם היחיד שהכרתי שיכול להישמע אמין באומרו ״ לכן ״ כפתיח מודגש או את הציווי ״חייב״ — אִפשר לי לקוות שהותרתי בתודעתו רושם כלשהו, קטן ככל שיהיה . וכך פניתי לעבוד על המסה, מעלה בעשן חצי תריסר סיגריות דלות ניקוטין ליום ביושבי מול מאוורר קופסה בחלון חדר המגורים שלי, והגשתי להנרי את הדבר היחיד שכתבתי אי-פעם שלא נזקק לעריכתו . אני לא זוכר איך הניחה אימי את ידיה על המסה, או איך גרמה לי להבין עד כמה חשה נבגדת, אם זה היה במכתב או בשיחת טלפון, אבל אני זוכר בהחלט שלא תקשרה איתי אז שישה שבועות — בלי ספק, פרק הזמן הארוך ביותר שהתעלמה ממני אי-פעם . זה היה בדיוק כפי שחששתי שיהיה . אבל משהתאוששה ושבה לשלוח לי מכתבים, הרגשתי שהיא רואה אותי, שהיא רואה אותי כפי שאני, בדרך שמעולם לא הרגשתי קודם לכן . זה לא היה רק שהאני ה״אמיתי״ שלי הוסתר ממנה ; זה היה כאילו לא היה באמת אני לראות . קירקגור, ב או-או , לועג ל״אדם העסוק״ שעובדת היותו עסוק מספקת
|
|