|
|
עמוד:12
12 , ד ן מ י ר ו ן זלזל בפרהסיה, היה נוכח במקום ובוודאי נפגע עד עמקי נשמתו, זימן אותו לשיחה וניסה להפיס את דעתו . עם זאת לא חזר בו מעיקרי הערכתו השלילית . בשיחה גלויה וכמעט חביבה הסביר לבן שיחו הפגוע כי אמר מה שאמר לא משום שהמסה הביקורתית שהלה כתב נפלה ברמתה מדברי הביקורת המתפרסמים במיטב כתבי העת ; אדרבה, היא אולי אף עלתה ברמתה על הממוצע . אבל דווקא משום כך התבלט בה חסרונה העקרוני, דהיינו : המבקר, ככל קודמיו, לא זיהה איזה עיקר או סימן יסוד המוטבעים בתשתית יצירתו של המספר, והם המקנים לה את חיותה וייחודה . הדברים חדרו עמוק אל "מתחת לעורו" של המבקר, שניסה בכנות לרדת לסוף דעתו של בן שיחו . הוא הציע כמה השגות והבחנות, שהלה דחה מעליו בבוז גלוי — כגון הבחנות בין תוכן לצורה . בעקבות ההבחנות הללו, ששגרת המחשבה הביקורתית והבינוניות האינטלקטואלית ניכרו מתוכן, נואש המספר לגמרי מבן שיחו, ובחביבות שנמהל בה גם קוצר רוח הוא הציע לו להניח לכל העניין ולשוכחו . אלא שהמבקר, אחוז בקסם המְענה של האתגר שהציב לו הסופר, לא היה מוכן להרפות . הוא יזם שיחה נוספת אתו, שבה, לאחר אימוץ מחשבה רב, העלה דימוי שעמו הסכים המספר בכל לב . אף כי דימוי זה לא הוליך לפענוח "סודו" הספציפי של המספר ( אשר אותו הוא לא היה מוכן בשום אופן לגלות למבקריו ולפרשניו, שהרי לשם כך הם "שֵׁדוֹנִים קטנים של דקות מחשבה", היינו על מנת שיפענחו את הסוד בעצמם ) , המבקר הגדיר היטב את סוגו, את המרחב המחשבתי שבו היה שרוי . "הרי זה, שיערתי, משהו בתוכנית הראשונית, משהו מעין דגם מסובך בשטיח פרסי" . הסופר הנהן במרץ והוסיף דימוי משל עצמו — דווקא פחות קולע מזה של המבקר : "זהו אותו חוט עצמו שעליו חרוזות הפנינים שלי ! " . תוך הסכמה בעניין זה נפרדו השניים לתמיד . המבקר התמיד בניסיונו לזהות את הדגם, לפענח את הסוד, עד שלבסוף נואש מן
|
אפיק
|