|
|
עמוד:11
לא נשכח נצא לרקוד 11 ההשוואה בין הצורות והתֶמות והקריאה בין השורות - שתי אלה גם יחד הופכות את הקריאה בטקסטים למרתקת כל כך . כל הטקסטים הם יצירות מקוריות של הסופרים שטרם פורסמו במקום אחר, וניכר שהושקעה בכתיבתם מידה רבה של התבוננות עצמית ומודעות לצורה הספרותית . המלחמה שפרצה בקיץ 2014 ( מבצע "צוק איתן" ) , בדיוק בשלב המכריע של היצירה, הקשתה את הכתיבה וסיבכה עוד יותר את השאלה כיצד לכתוב על הארץ האחרת . הסופרים שיצירותיהם קובצו בכרך זה קיבלו על עצמם את המשימה המורכבת הזאת וחיברו טקסטים אישיים במיוחד בנושא יחסי ישראל-גרמניה, אך בכל סיפור, אישי ככל שיהיה, תמיד נמצאת ההיסטוריה, תמיד נמצא העבר, אותו בור שאין מנוס מלהביט בו למרות הקושי, ועם זאת לא בהכרח ליפול לתוכו . במסגרת העבודה למדנו ( אף שידענו זאת קודם לכן ) שהישראלים לא קושרים - ולו לרגע - את מצבם הנוכחי, המזרח - תיכוני, עם העבר הגדול יותר . דווקא הגרמנים נוטים יותר לעשות זאת, כמו למשל מוריץ רינקה בסיפורו "כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפנַי", אשר מתאר את המתחים הפנימיים הטורדים את מנוחתו בתור גרמני כשהוא נלהב לנסוע לישראל כדי להשתתף במשחק כדורגל, ובעת ביקור בטורקיה, ארצה של אשתו הצעירה . או הטקסט מאת ריינר מֶרקֶל שעוסק בהיסטוריה שקדמה - או בסיפורים שקדמו - למפגשים המתקיימים כיום בין ישראלים לגרמנים בני הדור השלישי וחותר תחתם, גם כאשר מדובר בסיפורי אהבה . לאלה משתייכים סיפורה ההומוריסטי של שרה שְׁטריקֶר "הגרמני החדש", וגם עיסוקה של אווה מְנַסֶּה ביהדותו של אביה בטקסט "אבן בנעל" . לפיכך, כאמור, יש קווי דמיון, אבל אם למשל בוחרים להסתכל רק בצד הישראלי, מגלים שההתמודדות עם העבר, עם המטען העצום, כמעט תמיד עוברת דרך יחסים אישיים, אינטימיים, שבהם גם נחשפים פערי התרבות, לעתים עד כדי גרוטסקה . במיוחד ניכר הדבר בסיפוריהם של ליאת אלקיים "הכחשתו של זמן שאול", ושל אסף גברון "וופרטל
|
אפיק
|