|
|
עמוד:10
יחיל צבן 10 הסעודה עלתה יפה . כל מנה עוררה התפעלות, הפיקה נחת וקצרה שבחים . אך ללא ספק שיאה היה הקינוח . השף בעל השם הטוב נכנס כשהוא נושא בגאווה מגש כסף מבהיק וגדול ממדים עליו נחה לבנת החלווה, שבורה לשלושה גושים . "גבירותי ורבותי", הכריז השף לפני סועדיו הכבודים, "תרשו לי להציג בפניכם את החלווה הצלבנית . את החלווה הזו אי אפשר לקנות בשום מקום, לא תמצאו אותה לא במעדנייה ולא בשוק . מכינה אותה משפחה ערבית מנצרת פעם בשנה לפני חג המולד, על פי מתכון סודי שעובר מדור לדור עוד מתקופת מסעי הצלב . היום אתם עומדים לפני משהו בלתי רגיל, החלווה של פעם, הממתק של התנ"ך, של הנביאים, של ישו . את החלווה הזו אוכלים כמו פעם, עם האצבעות, בלי גלידה, בלי פיסטוק, בלי קישוטים ובלי נימוסים . חלווה כזו לא טועמים, לא ! רק מרגישים איך ההיסטוריה נמסה על הלשון" . מקץ עשר דקות היה מגש הכסף ריק, לא נותר בו ולו פירור . כל אחד ואחד מהסועדים גמר את ההלל על החלווה הצלבנית וכולם היו בדעה אחת שהיא מן הקינוחים הטובים ביותר שטעמו בימי חייהם . אפשר לשחוק לסכלותם של הסועדים ולהתפעל מתושייתו הנכלולית של השף המפורסם, אבל למען האמת כולנו, מדי יום, מבוקר ועד ערב, לאורך ולרוחב החיים, בנעורינו ובזקנתנו, אוכלים חלווה צלבנית . ליתר דיוק, כולנו אוכלים סיפורים על אוכל ; מקצתם אמיתיים ורובם בדויים, מקצתם מפעימים ורובם משמימים, מקצתם עצובים ורובם משמחים, מקצתם חכמים ורובם מוזרים . בכל יום אנחנו בולעים מעשיות, אגדות ופתגמים, נוגסים בכתבי קודש, תפילות וסיסמאות, טועמים פואמות, סונטות ופרסומות, ממליחים אמונות תפלות, נבואות ומחקרים מדעיים ומקנחים בדרמות היסטוריות, במחזות מוסר ובכתבות בעיתונים . הספר "ארץ אוכלת" עוסק באמנות הסיפור של תרבות המזון הישראלית . הוא
|
אפיק
|