|
|
עמוד:6
הפסיכואנליזה הקלאסית, כתאוריה וכפרקטיקה של מעמקי הנפש וריפויה, מתארת את האדם החי במתח בסיסי עם עצמו ועם סביבתו החברתית והתרבותית . מתח זה תובע ממנו לרסן את הדחפים הדורשים את סיפוקם . הקרע האינהרנטי בין מניעיו של הפרט ( עקרון העונג ) ובין מניעיו של הכלל ( עקרון המציאות ) שהניחה הגותו של זיגמונד פרויד מוליך להתנגשות פנימית בין כוחות הפנים לכוחות החוץ, וזו יוצרת אדם שקיומו החברתי הוא תולדה של מנגנוני הגנה שמרסנים את האמת הטמונה בו . הנחות יסוד אלה הותירו את הפסיכואנליזה הקלאסית מחוץ לשיח משמעותי על אודות יכולתו של האדם לחיות כמשתתף חיוני בעולם וכ"יש סולידרי" . היעדר זה יצר פער אשר לו השלכות רבות וקשות הן על שימור הרלוונטיות של הגות זו בשאלות קריטיות לקיום האנושי והן על יצירת פרקטיקה טיפולית שיכולה להכיר בצורכי הפרט לחיות את ישותו הערכית והסולידרית . פער זה השליך על הקליניקה הטיפולית : הוא הותיר מחוץ לחדר הטיפולים את צורכי המטופלים להשתתף במה שמתרחש בחברה שסביבם . בד בבד נותקה הפסיכואנליזה, כדיסציפלינה, מהשיח על אודות סולידריות כתופעה משמעותית הנוגעת למקומו של הפרט בחיי הכלל . הספר שלפנינו נועד, כאמור, למלא חסר זה ; הוא מכוון את המבט אל הדיסציפלינה התרפויטית, מעיסוק בחייו של האינדיבידואל, אל עבר העולם הבין-אנושי שסביבה . ספר חשוב ומקורי זה מחבר בין דיסציפלינה שעניינה ההיבטים הפסיכולוגיים של האינדיבידואל לבין תופעה הנוגעת לקיומנו המשותף . מעשה חיבור זה עשוי להשיב את הפסיכואנליזה לזירה עקרונית זו ולייצר השפעה של ממש על הפרקטיקה הטיפולית, על מנת שיהיה בכוחה של זו להכיר ואף להצמיח אזורי הוויה אלה . משמע, הספר מתמודד עם יכולתה של הפסיכואנליזה להרחיב את תשתיתה התאורטית ולראות באדם לא רק אינדיבידואל אלא גם ישות הפתוחה אל עבר הזולת ; האדם הוא יש היכול לממש את קיומו במסגרת השותפות הבין- אנושית, שהיא בסיס חייו . כך אפוא יכולה הפסיכואנליזה לחרוג ממסגרתה הקלאסית המודרניסטית, שעניינה היחיד עצמו, ולהציע תאוריה ופרקטיקה המבוססות על השותפות והסולידריות הבין-אישית שבהן נטועים חיינו . אבי שגיא עורך
|
|