|
|
עמוד:12
נון - יואל בן 12 עם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו, התגבש ונולד בנס היציאה שאיפה ומטרה, תפילה – לא 'מולדת' טבעית, אלא – מגלות מצרים, וארץ ישראל היא לו לחבר שמים וארץ, נס וטבע, היסטוריה וחקלאות . – וייעוד, כיסופים וחזון אם עם ישראל גולה מארצו, ונשלט לאורך זמן בארצו ובגלותו, על ידי כובשיו, עדיין עם ישראל חי ומתקיים, שורד בדמיו, וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות . מספר 3 מכאן כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה, אשר מתפרש בהדרגה, רים . במדבר, עד ספר דב - שמות, דרך ויקרא אילו היה עם ישראל עם טבעי ( = טריטוריילי ) , היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס החקלאות – ההיסטורי, מפני שבטבע העולם ובטבע הדת הם צריכים להיות קודמים והפולחן קדמו לנס ההיסטורי, בזמן ובסדר הטבעי . אולם עם ישראל איננו עם טבעי, מים . לכן, התורה פותחת את החגים ביציאתשאם לא כן, הוא לא היה מתקיים לאורך י חקלאי, שנמצא ברקע . - מצרים של הנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי אלו חגים חוגג עם ישראל בגלותו ? את חגי הנס שבהיסטוריה, מעצבי האומה פסח של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה, וסוכות של עם – הישראלית לדורותיה בר העמים . הנודד במדבר סיני ובמד אלו חגים עם ישראל בגלותו אינו יכול לחגוג ? אביב, קציר ואסיף, חגי הטבע יום הנפת העומר בחודש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים שבשבועות, – והמקדש וחג האסיף בעלייה הגדולה לרגל, למשל זו שנזכרה בחנוכת הבית לה' על ידי שלמה, שביעי" ( מל"א ח', ב ) . בירח האיתנים : "בחג הוא החֹדש ה חקלאיים הם, והם קשורים במיוחד בבית המקדש, שם הובא - חגים אלה, טבעיים אפשר לחגוג חגי טבע חקלאיים, - כל ימי החורבן והגלות אי 4 . "קרבנם "אל פני האדון ה' גם לא בארץ ישראל, כי באין מקדש, אין לעובדי ה' ומייחדי שמו מקום ומקדש להביא – אסיף . רק 'זֵכֶר' נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים – כורים בי – אליו עומר מגילת רות בשבועות וארבעת המינים 5 ספירת העומר ( שמתאפיינת במנהגי אבלות ) , בספר שמות מתפרש כפל המשמעות של פסח וחג המצות בלבד, ואילו סוכות ושבועות יתפרשו . 3 כך רק בספר ויקרא ובספר דברים . הסבר התופעה הזאת יבוא בהמשך . מא, ובדברים ט"ז, טז . - טז, לט - שמות כ"ג, יז ; ל"ד, כג, וקרוב לזה בוויקרא כ"ג, יא, טו . 4 , הפכו את ספירת העומר לגשר בין יציאת מצרים ומתן תורה . ספר החינוךמאז טעמי המצוות ב . 5 בפשוטו של מקרא אין בתורה אף רמז לכך . ספירת העומר מגשרת בין קרבן העומר החדש, מן זג אווירהשעורים, לבין מנחת הביכורים מן החיטים, ועיקרה הציפייה המתוחה והדרוכה, במ הפכפך ומסוכן, ליבול ולקציר . בגולה, יש במצווה זו משום 'זכר למקדש', כפי שמסיימת הגמרא ( מנחות סו ע"א ) , וכך נראה מדברי רש"י ותוספות שם . אמנם הרמב"ם ( הלכות תמידין
|
|