|
|
עמוד:8
— 8 — ואכן, מנחת סדנת הכתיבה התייחסה לטקסטים ( ולמחשבות ) של המשתתפים כאל אנשים ( סובייקטים ) שאפשר להתעניין בהם ולהקשיב להם ( אך בשונה מטיפול, היא הייתה משוחררת מהצורך לטפל בהם או לעזור להם ) . היא התמקדה בטקסטים כמושאים לחשיבה ולמשחק . במפגשים הקשבנו לטקסטים, והתברר שהיה להם קול עצמאי ומפתיע . הקל עליי המיקוד בטקסטים עצמם, זאת מאחר שבתוכי חוויתי ריקנות ובלבול . הדמיון לאנליזה בלט לי בהצעה של מנחת הסדנה לקרוא את הטקסט ולחשוב אותו כפי שהוא . זו הייתה הצעה לבטא מחשבה צלולה וסקרנית, עניינית, לא רכלנית . הרגשתי שאנו לומדים לעשות פסיכואנליזה לטקסטים, אבל בלא המוטיבציה, המכבידה לעיתים, לטפל ( לתפוס מקום ? ) . העיסוק הזה בטקסטים היה מרתק והזכיר לי הקשבה טיפולית . נוסף על כך, הסטת הקשב אל הטקסטים ייתכן שעזרה לי לנוח מהפניית הקשב הבלתי פוסקת ( והמכאיבה ) אל עצמי . גיליתי שלעיתים הפניית קשב יכולה לעזור באופן מפתיע ביותר . הטקסטים היו רחוקים וגם קרובים, נמצאו באזור עצמאי ( ונפרד ) , ובה-בעת גם בלב הדברים ( בליבי ) . קריאה זאת בטקסטים הזכירה לי גם את ההקלה שבקשרים טיפוליים – האפשרות להתרכז לא בעצמי אלא באחר, ובו-בזמן להתחבר לעצמי ( ולאחר ) כחלק מהותי ובסיסי מהקשר בינינו . האפשרות למצוא מקום בחיי – הכתיבה – הייתה מפתיעה, כמעט אקראית ( ובעיקר בתקופה קשה זו, שבה הקיום והמרחב שלי כה הצטמצמו או אולי התפשטו / נזלו לאין-סוף ) . נהיה לי מקום לשים בו את המחשבות שלי, מחשבות שמעולם לא היה לי די מקום בשבילן בתוכי . הדף עצמו נהיה מקום למילים, למחשבות ; מקום שאינו אני, זאת בעת שהאני כה חסר מקום, כה חסר, נעדר . משלא היה לי-עצמי מקום לחשוב, הדף השאיל לי את עצמו בפשטות . האם האפשרות לכתוב הייתה פתוחה בעבורי תמיד, ומעולם לא חשבתי עליה, לא החשבתי אותה ( אולי לא הייתי זקוק לה ) ? ובאופן מקביל – האם
|

|