|
|
עמוד:12
מירי כהן-אחדות 12 שנים — כלפי שיעורים באוניברסיטה או כתבות בעיתון, כלפי שירים וספרים, פרסומות ומערכונים בטלוויזיה, כלפי המציאות . הפמיניסטית הישראלית הזו היא גם במקרה חוקרת שיח, ולכן הביקורת בספר מתמקדת בשפה, בכוח ( הדכאני, ולפעמים גם המנחם ) שלה ובאופן שבו החוויות שלי ( ושל נשים אחרות ) מיוצגות, נבנות, מכוּננות . לפעמים אלה חוויות של הצלחה ( כמו בסיפור הדוקטורט והלידה ) , אבל לעיתים קרובות אלו חוויות של אי-נחת, של התנגשות בין האידאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של "מה נכון", ובין המציאות — שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט . * * * האלגוריתם של הרשת החברתית מכיר אותי היטב . לאחרונה הוא מציג לי עוד ועוד סרטונים מסוג מאוד מסוים, שבהם נשים מכינות אוכל לבני משפחתן : אימהות בחינוך ביתי מכינות אוכל לשניים, שלושה, חמישה או שמונה ילדים ; נשים צעירות, לא יותר מנערות, מכינות אוכל לבן הזוג שיוצא לעבודה עם שחר ; נשות קריירה, שחיות בדירות קטנטנות בערים גדולות, מכינות אוכל לעצמן . זה טיפשי, וכדאי היה אולי לכתוב על הנטייה האנושית להתכנסות של תוכן — הטכנולוגיה בידייך, העולם כולו לרשותך, ומה את עושה ? צופה בעוד ועוד נשים חותכות ירקות, קורעות אריזות בשר, ממיסות גבינה, מסדרות צלחות . ובשלב כלשהו אני לא יכולה שלא לשאול — למה אני מבלה כל כך הרבה זמן מול חוויות הבישול של נשים אחרות ? אחרי הלזניה החמישית, או שאולי זה בולונז הפעם, אני מבינה : כדי לתת תוקף,
|
|