|
|
עמוד:11
אם נהיה 11 טיפה יותר כדי להגיע אליהם . והולמים על הדלתות והולמים על החלונות ושקט . ושוב . השעה 00 : 14 . אנחנו שבע שעות וחצי בממ"ד . בת השמונה שואלת בלחש : "אמא, כבר עבר הזמן גם של ארוחת צהריים, נכון ? " לא זכרתי להביא מים ואוכל כשבחרתי סכין . הם אכלו בפעם האחרונה אתמול בערב . בתחילת הבוקר עוד התלוננו מה יהיה עם הפנקייקים של שבת, אחרי כמה שעות נהיו שקטים מאוד וכבר הפסיקו לבקש . אני כואבת ומבינה לגמרי — אף אחד לא בא להציל אותנו .
|
|