|
|
עמוד:8
8 שאלת פלסטין ספרו של אדוארד סעיד הוא מניפסט של תסכול, הסוחף בתסכולו את הקורא לתסכול הדדי . אמנם מסכים הוא למדינה דו - לאומית חילונית כפתרון יחיד לאזור ( ראה עמ' 262 ) , אך יש נימה מסוימת של התחסדות בדבריו . באומרו "למרות", הוא מתכוון לכך ש"למרות" כל מה שעוללו היהודים והציונים לערבים . כאן נעוץ הקושי, שכן קשה לנהל משא - ומתן כשאחד מעמיד את עצמו כקורבן של הצד האחר . היה כאן גורל אומלל והייתה טרגדיה שקורבנותיה בשני המחנות גם יחד . צריך לחפש דרך להבנה על - פי ההיגיון ולא על - פי חלוקה בין צדיק ורשע : "צריך לחשוב על העתיד ולא להישאר שבויים במועקות העבר ובזיכרונותיו הנוגים" . סעיד אינו רואה אור . בציונות שבחלומי יש אור . יתכן שמפאת עיסוקו בג'וזף קונראד, רואה סעיד את הציונות כאותו קורץ המפחיד : "אם תוכיח להם שיש בך תועלת של ממש, או - אז אין קץ לגמול כישרונך", היה אומר מן הסתם, "עליך להקפיד על המניעים . . . מניעים כשרים תמיד" ( לב המאפליה ) . שמא בוער הכובע על הראש ? כשסעיד רואה בבגין טרוריסט וביאסר ערפאת לוחם - חרות, אותי זה מקומם : בעיניי שניהם מאותו סוג, כזרזיר ועורב . אחד מהם היום פופולארי יותר מהשני, ואת האחד הזה אני רוצה להבין בתוך ההקשר המלא . אבל קשה לי ואיני יכול . אני נגד טרור . אני בעד התנגדות פאסיבית ועשייה נוסח ה"הגנה" . מצטער – לא אצ"ל, לא אש"ף במתכונתו הנוכחית . בעיני סעיד מצטיירת הציונות כמכונת - יחסי - הציבור הטובה בעולם . היא זורה עפר ואפר ליברלי בעיני העולם . היא אוספת כספים ביעילות, ובאותה יעילות היא מדכאת ערבים . יורשה לי לחלוק על מידת היעילות והשכלול הזאת . הציונות נכשלה בשתי משימותיה העיקריות : ליצור אותם יחסי - ציבור שיביאו את מרבית יהודי העולם לישראל ( עובדה : לישראל מגיעים עד היום
|
מינרוה
|