|
|
עמוד:14
14 מבוא ומניפה . בתחילת ההופעה הוא מכה במקלו פעמים אחדות על השולחן כדי ללכוד את תשומת לבם של מאזיניו, אך אין הוא משתמש בו ככלי הקשה ליצירת קצב . הסינים מבחינים בין שתי צורות של סיפור : צורת סיפור המלווה בתנועות רבות ורחבות וצורה אחרת שבה התנועות והמחוות הן מצומצמות הרבה יותר והמספר אינו קם ממקומו או מתרחק מן השולחן . אופן הסיפור הראשון קרוי דָה קַי מֵן ( דלת פתוחה לרווחה ) בעוד שהשני קרוי שְׁיָאוֹ קַי מֵן ( דלת פתוחה למחצה ) . סגנון הסיפור במסורת של יַנְגְז'וּ הוא הסגנון של 'דלת פתוחה למחצה' . שפת הסיפורים היא הדיאלקט הסיני הנהוג בעיר, אך המספרים מחקים גם צורת דיבור בדיאלקטים אחרים וכן צורות דיבור שונות של מעמדות שונים וכדומה . רפרטואר הסיפורים כולל מספר רב של נושאים הלקוחים מן ההיסטוריה, האגדות והמיתולוגיה הסינית, מתוך רומנים ויצירות כתובות אחרות כמו "שלוש הממלכות", "שפת המים" ו"המסע למערב" . חלק מן הרפרטואר הוא סיפורים מקומיים הידועים רק מהעיר יַנְגְז'וּ . החל משנות החמישים של המאה שעברה ניכרת מגמה להכנסת תכנים מהפכניים הקשורים בהיסטוריה החדשה של סין, מלחמת האזרחים וכדומה . ליצירות אלה יש מחברים שאנו מכירים אותם בשמותיהם והם צבועים בגווני תעמולה פוליטית . קיימת בעיר גם מסורת של סיפור סיפורים שבה משובצים שירים ונגינה על כלי מיתר . שתי המסורות מקיימות קשרי גומלין . מספר יכול להתחיל את הקריירה שלו דווקא כזמר סיפורים וזמר סיפורים יכול להפוך למספר בפרוזה או להחזיק בשתי האומנויות . שתי האומנויות שונות גם בתכנים של הסיפורים . המסורת השירית שואבת את תכניה מהסיפורת הקלילה יותר של סיפורי אהבה, הרפתקאות, סיפורים בלשיים וסיפורים סטיריים . במסורת זו רב חלקן של הנשים . על מסורות של מספרי סיפורים בסין יש לנו עדויות מן המאה השנייה לפני הספירה ואילך, אך קיימים גם רמזים לכך שהמסורת היא הרבה יותר מוקדמת – משנת 1200 לפנה"ס . החל משושלת מִינְג
|
מינרוה
|