|
|
עמוד:14
איילת קלטר 14 אותה לאירוע שבו נחגגת המשפחתיות . יותר מזה, מערכת היחסים עם הילדים, הנרקמת באמצעות מאכלים וארוחות, קשורה בטבורה לתחומים ולמערכות יחסים אחרות בבית ומחוצה לו . האוכל הוא לעולם אינו רק אוכל . השינוי בדרך שבה קונים את האוכל, באופן שבו מבשלים אותו, בצורה שבה מגישים אותו לילדים ובאופן שבו מדברים עליו מפעפע למערכות יחסים אחרות, בין אחים ובין חברים, ומשפיע על התמודדויות הוריות טעונות אחרות כמו שעות שינה, הגבלת זמן הטלוויזיה והאייפד, הכנת שיעורי בית ועוד . קשה להאכיל ילדים . לבחור מה לקנות, לבשל, לרחוץ כלים ואז גם לנקות וחוזר חלילה . קשה להיות מבוגרים שדואגים שהילדים יהיו שבעים בזמן שהם בעצמם רעבים ורוצים לאכול . קשה לראות איך אחרי כל המאמץ הזה, הילדים לא יושבים וגומרים הכול מהצלחת או לחלופין אוכלים עד התפוצצות ומבקשים עוד . קשה גם להודות שרבים מאתנו, אם לא כולנו, מגיעים עם תסביכים ופחדים מאוכל, שספגנו בילדות מהסביבה ומהתקשורת . וקשה לראות שאהבתנו לילדים מעצימה את התסביכים ואת הפחדים הללו לכדי חרדות ממאירות . לכן הרבה פעמים קל יותר לנסות לשלוט באכילה של הילדים, לנהל אותה באמצעות גערות, הערות, עצבים, התניות, נזיפות, איומים, הפחדות וכעסים : "תאכלי כבר את הגזר ! " הגזר אולי בריא, אבל הצעקה לא . וכשהנפש של הילדה סובלת, אין אף לא ארוחה אחת שיכולה להיחשב כמזינה . מכיוון שאנחנו רוצים בטובתם ומשוכנעים בצדקת דרכנו, אנחנו מקנים להם לכאורה הרגלי אכילה נכונים ובריאים, אך למעשה
|
אפיק
|