|
|
עמוד:10
פ ת ח ד ב ר - ד נ ה ק ס ל ר 10 מוצמדות לראש, המוזיקה יכולה כבמטה קסם להפוך את המציאות היומיומית המקטינה והרומסת לרגע נשגב . לקח לי כמה שנים להבין שסיפורי ההערצה הישראליים צריכים לצאת לאור, כי הם מספרים סיפור אחר מסיפור ההתבגרות הישראלי הסטנדרטי, שאיתו הם משתלבים, יותר או פחות, ואיתו הם נפגשים בצמתים שונים של ההוויה הישראלית . את הסיפורים כאן כתבו אנשים בגילים שונים, שגדלו במקומות שונים בארץ וחוו משהו שלא כל אחד חוֹוה, משהו בעל עוצמה נדירה וחד-פעמית, משהו שחיבר אותם לעצמם, לאמת שלהם, לאנשים אחרים שחשו אותו דבר, וניתק אותם עוד קצת מכל האחרים, שמהם הרגישו מנותקים גם ככה . רובם חוו את אותה חוויית הערצה מכוננת לפני שנים, בעידן הפרה-אינטרנטי, שלפני הגלובליזציה, והיא הייתה מלווה בחיפושים נואשים וכמעט הרואיים אחרי תקליטים, פריטי לבוש ומידע שפשוט אי אפשר היה להשיג באותם ימים בארץ . ייתכן שהקושי בלהיות מעריץ פופ בישראל של שנות השישים והשבעים, ובעצם גם של שנות השמונים והתשעים, רק תרם לקסם . ייתכן שהדבקות והמסירות שנדרשו לנו כדי לעשות את זה "כמו שצריך", רק הגדילו את הריגוש וגרמו לנו להרגיש יחידים ומיוחדים, שונים מכל האחרים . ואם התמזל מזלנו, והתחברנו לעוד מעריצים כמונו ( לפעמים חברים מתאהבים בלהקה ביחד, לפעמים זה קורה דרך מודעת התכתבות או מבט חטוף אל מישהו שלובש חולצה של הלהקה הנערצת עלינו ) הסוד המשותף הזה רק הפך למתוק יותר . אלו הם סיפוריהם של נערים ונערות לשעבר שגדלו במדינה נטולת מסורת אמיתית של פופ-רוק, ובכל זאת הקדישו את שנות נעוריהם למוזיקה — ללהקה, לזמרת, לזמר, שהיו יחידים
|
אפיק
|