|
|
עמוד:8
פ ת ח ד ב ר - ד נ ה ק ס ל ר 8 להשתחרר מזה לגמרי . כי הוא היה שם, והוא יודע איך זה מרגיש, והוא יודע ששום דבר אחר לא מרגיש אותו הדבר . בגיל צעיר ההערצה למוזיקה מתמקדת בדרך כלל במושא הערצה אחד, שנמצא גבוה מעל כולם, ויש לו משמעות סימבולית, מעבר למוזיקה שהוא מייצר, משמעות המעניקה לו מקום ייחודי וחד-פעמי בלב מעריציו . לפעמים משמעות הקיום מתגלה לגמרי במקרה — באוסף תקליטים של אח גדול, או בזמר שהמוכר בחנות התקליטים המליץ עליו . אבל זה לא תמיד קורה במקרה . לפעמים הגילוי הוא פרי חיפוש ארוך וממושך . חיפוש אחר משהו שיישמע בדיוק כמו המוזיקה ששמענו עד לאותו רגע רק בראש, או אחר אמן שעצם קיומו מבטא במדויק את כל מה שאי פעם האמנו בו, רק לא ידענו להגדיר במילים . כשאנחנו מתמסרים ללהקה שום דבר מלבדה לא חשוב, כי שום דבר מלבדה לא מזקק את האמת הפנימית שלנו באופן כה מדויק, ולא משמיע לנו אותה שוב ושוב ושוב, בריפּיט אינסופי, כדי שלרגע לא נשכח אותה או נסטה ממנה . השנים המסחררות, המאושרות וחדורות המטרה של ההערצה הן גם השנים שבהן מתגבשת הזהות העצמית, שלא פעם נשענת על משנתו הסדורה של האמן הנערץ — על הקודים האסתטיים שלו, על האידאולוגיה שהוא מייצג במפורש או במרומז, ועל הסבטקסט, שלעתים רק המעריץ עצמו מזהה ומפרש . בשנות התשעים נתקלתי בחנות תקליטים בלונדון בספר Love is the Drug — אנתולוגיה של סיפורי הערצה למוזיקה שערך מבקר המוזיקה, הסופר והשדרן הבריטי ג'ון אייזלווד . מבקרי מוזיקה, עיתונאים ושדרני רדיו כתבו שם איש איש את סיפור ההערצה הפרטי שלו . הם כתבו על האובססיה שטיפחו, לג'וליאן קופ או
|
אפיק
|