|
|
עמוד:11
בסיפור - איננו פועל, הוא לומד . הוא אינו מעורב בעימותים פיזיים כלשהם עם הפושע או הפושעים . עיסוקו היחידי של הבלש הוא חקר האמת . אם בסוגה הבלשית מוקד העניין הוא העלילה - חקירת תעלומת הפשע - במותחן סיפור הפשע הוא שנמצא בקדמת הבמה והוא מחלחל אל עלילת החקירה . גיבור המותחן, החוקר הפרטי, מעורב מבחינה פיזית, ולעיתים קרובות גם מבחינה רגשית, בפתרון תעלומת הפשע, ומעורבותו עשויה גם לשנות את מהלך העניינים . בניגוד לדופאן או לשרלוק הולמס, אין הוא מייצג את האינטלקט הטהור והוא איננו מנותק מהאכזריות של מעשי הפשע . לעיתים קרובות הוא מוצא את עצמו חבוט ומוכה, כשחייו תלויים על חוט השערה . סוגת המותחן אינה מציגה לקורא חידה אינטלקטאולית ; היא מקורבת יותר לסיפור הרפתקאות או לרומן החצרוני, שבו האביר מושיע את העלמה במצוקה . למרות המינוח השונה שהם נוקטים, החוקרים המרכזיים שהוזכרו עד כה - הייקראפט, גילברט וטודורוב - מתווים טיפולוגיה דומה של הספרות הבלשית, המקובלת עד היום . טיפולוגיה זו היא בינארית . היא מושתת על הבחנה בין הספרות הבלשית הקלאסית ( אשר אביה מולידה היה אמנם אדגר אלן פו האמריקאי אך ממשיכיה הבולטים הם סופרים בריטים, ביניהם ארתור קונן דויל ואגתה כריסטי ) לבין הגרסה האמריקאית שלה, גרסת "הבלש הקשוח", אשר נציגיה המרכזיים הם ריימונד צ'נדלר, דשיל האמט ורוס מקדונלד . ההבחנה בין שני תת-הז'אנרים הללו היא גיאוגרפית והיסטורית : הספרות הבלשית הקלאסית, המושתתת על תבנית של חידה לוגית, התפתחה בבבריטניה בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- ,20 בעוד שאסכולת "הבלש הקשוח" פרחה בארצות הברית בין השנים 1920 ‑ 1940 . ההבחנה בין הסיפור הבלשי הקלאסי לז'אנר "הבלש הקשוח" נשמרת גם בפרספקטיבה הפוסטמודרנית של קרל מאלמגרן הכפיל, המבוך והחדר הנעול 11
|

|