|
|
עמוד:12
לראות את השמיים הכחולים [ 12 ] כיום אני בת 56 . לאחר תקופת מגוריי בתל אביב, התחתנתי עם עופר בקיבוץ ויחד הקמנו משפחה, גידלנו בשמחה את ארבעת ילדינו . שניים מהם בוגרים וחיים את חייהם : בתי הבכורה, גאיה, בת 21 , ואחיה רותם, בן 19 . בשביל השניים הצעירים יותר, המצב קצת יותר מורכב . לפני כשנה וחצי, עופר ואני החלטנו להיפרד . אנחנו מתגוררים בבתים לא מרוחקים זה מזה, חולקים משמורת משותפת על סהר בת 16 וארז בן 12 . סהר וארז היו אצל אביהם מאז יום שלישי השבוע . עדיין לא הסתגלתי למרחק הפיזי מהם, אפילו ליום או יומיים, ובכל זאת, זה אִפשר לי להתמקד סוף-סוף בענייניי ובעבודתי בתחילת שנה מלאת הבטחה זו, ומה גם שעופר הוא אבא נהדר . הוא אוהב לטייל בטבע, לבנות טיסנים ולהטיס אותם עם הילדים, לנסוע איתם לטיולי ג'יפים, לרכוב על אופני שטח . אני רגועה ויודעת שסורקי וארזיקו נהנים מאוד לבלות איתו בשבוע החופש שלהם . כמו בכל שנה, בתקופה זו של חג הסוכות הקיבוץ שלנו שוקק חיים . פה ושם בחצרות הבתים נבנו סוכות והילדים קישטו אותן בקישוטים בצבעים ססגוניים . בכל יום האורחים נכנסים ובאים, אוכלים, שרים וצוחקים תחת גגות הסכך של המבנים הארעיים הללו . אף שאינני דתייה, יש לי פינה חמה בלב לחג הסוכות . אני מעריכה את הסמליות שבו : חגיגת הברית שבין אלוהים לבני ישראל שהלכו ארבעים שנה במדבר לפני שהגיעו לארץ המובטחת . הסוכות, מבני המגורים הארעיים של שבטי ישראל, העניקו להם מקלט רעוע מפני האויב . אני מאמינה שהמסורת עומדת בבסיס הזהות שלנו ומסייעת לנו להשליך את עצמנו אל העתיד מתוך הבנת העבר . בימי בית המקדש חג הסוכות היה חג של עלייה לרגל לירושלים . במשך שבעת ימי החג הוקרבו קורבנות רבים, מן הצאן והבקר, לכפרה . מאז שבעה באוקטובר מנקרת בראשי
|
|