|
|
עמוד:10
לראות את השמיים הכחולים [ 10 ] ואפילו שינה . מידי ערב, הוריי היו מחזירים אותי לבית הילדים . בהשכבה, כשהתכרבלתי במיטה, עטופה בפיג'מה חמימה מעוטרת בציורים תמימים, מתמסרת לרגעי רוך ופינוק בתוך מציאות די קשוחה, אבי היה מספר לי סיפור לפני השינה, ולאחר שנרדמתי היה משאיר לי פתק קטן או ציור על השידה שליד מיטתי, הייתי מגלה אותו בהשתאות למחרת עם ההשכמה . נהגנו להתעורר בשש בבוקר לרעשי התריסים הנפתחים ולקולה הרם והצורמני לעיתים של המטפלת שהייתה מעירה אותנו בברכת "בוקר טוב, בוקר טוב" . הפתקים הנעימים של אבי ליוו אותי כל היום, הם שמורים עמוק בליבי, הם היו תחליף לנוכחותם של הוריי, אך למעשה גם הנכיחו את היעדרם . גדלתי בתחושת חסך . חסך במרחב פרטי . חסר לי חדר משלי שבו אוכל לסגור את הדלת ולהיות לבדי . מעולם לא ישנתי והתכרבלתי לי במיטת הוריי, נצמדת אל חום גופם, אפילו לא פעם אחת . במיטה שלי בבית הילדים התעצבתי לא פעם על שלא יכולתי להצטרף אליהם, הרגשתי כה רחוקה למרות העובדה שהיו כה קרובים . היו ילדים שלא הצליחו להתמודד עם החוסר, וחלקם אף ברחו בלילות ורצו לבית הוריהם, ואלה היו מחזירים אותם ללא היסוס או חמלה לבית הילדים . כיום אני רואה את נורמת הגידול הזאת בעין ביקורתית : הפרדת התינוק מאימו בגיל כה צעיר נראית לי מוטעית בתכלית . כך נפגעת בניית אינטימיות בין ילד להוריו . היעדר ארוחות משפחתיות, מקלחות, שינה ויקיצה באותו מרחב . לעיתים קרובות שוחחתי על כך עם אימי, אשר מצידה לא ראתה כל פסול בדרך שבה נעשו הדברים בזמנה . ועם זאת, התמזל מזלי, היו לי הורים נהדרים . אומנם ראיתי אותם רק בשעות קבועות, מ- 00 : 16 עד 00 : ,20 אך אותם רגעים היו מלאי משמעות, אינטנסיביים ומלאי חיבה . אלה היו הרגעים שבהם המשפחה התאחדה . פגשתי וביליתי גם עם אחותי ואחי, גלית ודור . כאחות הבכורה תמיד חשתי כלפיהם תחושת אחריות .
|
|