|
|
עמוד:14
14 והרעילו את המרחב התרבותי כולו . המושג "אליטיזם" נחשב זה שנים למילת גנאי בישראל, שוות ערך ל"התנשאות" או ל"פריווילגיות" — אף שאין כל קשר הכרחי בין הדברים . שנא ת התרבו ת הגבוהה, אנ טי-אליטי זם, אנטי- אינטלקטואליזם : הגיע הזמן להיטהר מהרעל התועמלני הזה, מתחלואיה המתעתעים ביותר של החברה הישראלית . אין תרבות בלי אליטיזם תרבותי, אריסטוקרטיה של הרוח . שירה טובה היא נחלתם של מעטים יחסית, וטוב שכך . בניגוד לתחומי אמנות אחרים, כתיבה וקריאה של שירה אינן מצריכות כסף או הון תרבותי, ואינן באות על חשבונו של איש . אדם יכול לבוא מהפריפריה או מהעיר, ממקום "פריווילגי" או מרקע של עוני וקיפוח סוציו-אקונומי — די שיידע קרוא וכתוב כדי שיוכל לאהוב וליצור שירה . יש לזה אינספור תקדימים ודוגמאות בהיסטוריה הפואטית ( גם בישראל ) , ובעידן שבו מיטב השירה העולמית נגישה בחינם ברשת, הדבר נכון ביתר שאת . אך אדישותה של השירה לרקע של כותביה ושל קוראיה אין משמעה שהיא שווה לכל נפש . אדרבה, השירה נועדה למי שכינה סטנדאל the happy few : אותם מתי מעט שבאמת נזקקים לה, ולא ככלי אלא כתכלית כשלעצמה . וזה בסדר, בסדר גמור . שיר ש"זכה" להיכנס לתוכנית הלימודים — ודאי תחת שרי החינוך של הימין הביביסטי והחרד"לי, אבל במידה רבה גם קודם — הוא שיר שמלכתחילה אני חושד בו . לא רק בכוונותיו הפוליטיות או ה"פדגוגיות", אלא גם בעומקו,
|
|