|
|
עמוד:13
13 שבו נתפסת אמנות השירה בישראל . לכאורה, השירה העברית נמצאת בעשורים האחרונים בתקופת פריחה . יש אינספור כותבות וכותבים, רבים מפרסמים שירים ברשתות, מוציאים ספרים ( כמעט תמיד במימון עצמי ) , פה ושם גם קוראים . בתוך המצאי העצום הזה יש גם שירה טובה, לפעמים אפילו מצוינת . כעורך כתב עת לספרות המפרסם גם שירה וגם פרוזה, אני עֵד זה שנים ארוכות לַשירה המשובחת שנכתבת בעברית, ומוצא אותה מעניינת יותר מאשר הפרוזה העברית העכשווית . כל זה טוב ויפה, אבל מתחת לפני השטח מסתמנת מציאות שונה : השירה אינה נתפסת כמספיקה כשלעצמה . עליה להצדיק את קיומה, לשווק את עצמה, להיחשף לקהל גדול ככל האפשר . קהל שצריך לסייע לו להגיע אליה בדרכי עקיפין ולהמתיק את גלולתה, משום שהוא אינו רגיל או אינו מעוניין לקרוא אותה מעל דפי ספר . החשיפה היא העיקר . השירה, ככל מוצר צריכה אחר, צריכה למקסֵם את עצמה ולחדור לקהלים רחבים ככל האפשר . בעניין הזה, אני מודה בהכנעה, אני אליטיסט גאה . היחס העוין לאליטיזם תרבותי בישראל הוא חלק מהמורשת הממאירה של בנימין נתניהו, שעוד בקדנציה הראשונה שלו, בשנות התשעים, מיקד את תעמולתו במאבק נגד ה"אליטות" באשר הן, וממילא גם נגד כל אליטיזם תרבותי . הסיסמאות הציניות שלו ושל שלוחיו היו אפקטיביות להחריד . אט-אט הן קנו שביתה גם בקרב אנשים הרחוקים מתפיסת עולמו,
|
|