|
|
עמוד:12
12 שאני זוכר בעל פה את "מֶרִי לוּ" או את "אהבה בסוף הקיץ" . אני יכול לצטט את מילותיהם מתוך שינה . הלחן שהצמיד פיק ל"על חטא" אינו מורכב או רב-רבדים יותר מהלחנים שהצמיד לתמליליה של מירית שם-אור . אלא שאת מילותיה של מירית שם-אור אין שום סיבה או צורך לקרוא מחוץ להקשר של הלחן שהעניק להן פיק . את שירו של רטוש — יש ויש . * באחת הקבוצות שבהן אני חבר שלחה לאחרונה משוררת יצירה חדשה פרי עטה . במסגרת המחמאות המתבקשות ( והמוצדקות לשם שינוי, זה אכן היה שיר יפה ) , צדה את עיני בעיקר תגובה אחת שגררה שובל שלם של לבבות : "חייבים להלחין את זה ! " חברים נוספים בקבוצה מיהרו להחרות-להחזיק אחריה : "זה ממש מתחנן להלחנה ! ", כתבה מישהי ואחרת אף הציעה לשלוח את השיר לידיד מוזיקאי כדי שייגש מייד למשימה . לא הופתעתי . כבר שנים אני רגיל לכך שהלחנה של שיר נתפסת בתרבות הישראלית כאחת מפסגות שאיפותיו של משורר . זאת לצד שתי שאיפות גבוהות אחרות : ששיריו ייכנסו לתוכנית הלימודים, ושייקראו בקול רם בטקסים . טקסי זיכרון, אם אפשר . כל שלוש ה"פסגות" האלה הן עדות עגומה למדי לאופן
|
|