|
|
עמוד:11
11 מעין רכישת בעלות עליו, הטמעה שלו בתוכי . קראתי לעצמי את השירים בקול רם, למדתי אותם שורה אחרי שורה, בית אחרי בית, תוך הסתייעות במקצב הפנימי שלהם, עד שיכולתי לשחזר אט-אט את כל מילותיהם . והנה, צביקה פיק חסך לי את מלאכת השינון וטבע את מילות השיר בתודעתי בלי שום מאמץ מצידי . ביני לביני הודיתי לו . אבל אז קראתי את השיר שוב, הפעם תוך ניסיון מודע להפריד בינו לבין המוזיקה של פיק שהדהדה כל העת באוזניי . קראתי את השיר שוב ושוב בקול רם, בכל פעם באינטונציה שונה, בהדגשים שונים, האטתי את קצב הקריאה, האצתי אותו — העיקר לגרש מאוזניי את הלחן המוּכּר לי מילדות . זה לא היה קל . כאשר בסופו של דבר הצלחתי לקרוא את השיר של רטוש במנותק מהפרשנות הצביקה פיקית, קלטתי עד כמה חָטָא הלחן למילים . עד כמה הוא שיטח ורידד אותן . עד כמה הוא היה חירש למשמעויותיהן, לנימתן, למוזיקליות הפנימית העשירה להפליא שלהן . כעת כבר לא הייתי אסיר תודה לצביקה פיק . אדרבה, כעסתי עליו . הוא החריב לי את השיר של רטוש, הרס לי אותו לבלי שוב . עד היום אני לא מצליח לקרוא את "על חטא" בלי שאיתקל במהמורת הלחן החקוק במוחי, שכנראה לא יניח לי לעולם . כוחה התודעתי של המוזיקה הוא גדול . אני חב ללחן את העובדה שאני יודע בעל פה את מילות השיר של רטוש — ומהבחינה הזאת אין חשיבות לטיב הפרשנות הספציפית שהעניק לו פיק . אני זוכר בעל פה את "על חטא" כשם
|
|