|
|
עמוד:14
14 מבוא ספר זה מבקש בראש ובראשונה להתייחס למעורבותו של הגוף בטיפול מנקודות המבט של שלוש הפרדיגמות התיאורטיות המרכזיות לגבי הגוף ושל מודל 'מטריצת ההיסטריה', תוך ניווט ביניהן בהתאם למתבקש במצב טיפולי נתון . התנועה בין השפות השונות היא מהותית לאור הנטייה הרווחת ל"דיבור חד-שפתי", שמרבים לשומעו כשנדונה מעורבות הגוף בטיפול הפסיכולוגי . כך, התפיסה הרואה בגוף במרחב הטיפולי כהתגלמות הקשר הדיאדי בילדות — מתייחסת לגוף רק כמפגין את 'המצבים המנטליים הראשוניים', מצבים נפשיים פרימיטיביים הנתפסים כמעוגנים בגוף . השימוש הזה יוצר רדוקציה של התופעות הגופניות לטרום-שפתיות ( תינוקיות ) אצל מטופלים שהם בוגרים, מילוליים ואינטראקטיביים . אמנם, הכרת השפה של הגוף הדיאדי חשובה במיוחד ברגעים שבהם אנו כמטפלים חשים תחושות עמומות וקשה לנו לדעת אם למטופל — בעיקר אם הוא ילד או בוגר פגוע מאוד — יש מחשבה, פנטזיה או ייצוג נפשי או שמא מצטבר בתוכו "גוש של רוע" לא מאובחן, מצבור של תחושות בלתי- נסבלות, ששום מחשבה אינה יכולה לעדן ולווסת . מדובר במצב שבו לא ברור מה חסר, מה מונע את ההתמרה של תחושות קשות לחומרים נפשיים שאפשר לשמור בזיכרון, לשחק אִתם, לדבר אותם . אולם, כפי שנאמר, שימוש בלעדי ב'שפת הגוף הדיאדי' על ידי מטפלים עלול להביא להתייחסות קונקרטית וסטריאוטיפית אל שפת המטופל, להתייחסות המעוגנת במטפורות גופניות השאולות מעולם הטיפול בתינוק ונראות לכאורה כחווייתיות — כאשר הן לא בהכרח כאלה . כאשר תפיסה כזאת היא בלעדית, מסרים גופניים יפורשו באופן ילדותי, והתהליך הטיפולי יחסר שימוש בתובנות הקשורות למיניות ואדיפליות ובאופני תקשורת גופניים בוגרים והדדיים . את השימוש בשלוש שפות הגוף הפרדיגמטיות ובמטריצת ההיסטריה אני רואה כדומה לשימוש שמציע אוגדן ( 2001 / 1989 ) בשלוש אופנויות החוויה — אוטיסטית-מגעית, סכיזואידית-פרנואידית ודפרסיבית — כאופנויות חלופיות, נוגדות ומשלימות זו את זו לסירוגין . כך, בכל אחת משפות הגוף גלום פוטנציאל להכלה, לפענוח ולתקשור על פי נקודת המבט הפסיכואנליטית שהיא מייצגת . שלוש השפות ומטריצת ההיסטריה יכולות לאפשר למטפל העכשווי להתבונן באופן מורכב במצבים המתרחשים בטיפול ולהעשיר אותו, שכן אנשים ומצבים בין-אישיים הִנם מורכבים . כך למשל, שתיקה של מטופל ניתן לראות כהחייאה של שתיקה ראשונית, כרישום מוקדם בקשר דיאדי בילדות שיש בו מגע פיזי המלווה בשתיקה, כנמנעות מילולית ופיזית לנוכח ריק מאיים, או כמרגוע ותיקון לשטף מציף של צלילים ותחושות . בו בזמן, חשוב שהמטפל יהיה קשוב ויבין
|
|