|
|
עמוד:11
שפה וסיפור 11 במסורת הפסיכואנליטית הטכניקה הטיפולית עוצבה כך שהגוף נשאר מחוץ לתמונה . את המטפל הסיט פרויד אל מאחורי ראשו של המטופל השוכב, על מנת להדירו מטווח הראייה של המטופל, באשליה שללא המבט הזה המטופל יהיה פנוי יותר להתבונן פנימה, אל הלא-מודע שלו או שלה . המבט שצומצם נחשב למה שמאפשר למטפל להתרכז בתופעות טיפוליות, מבלי להיות מוסח על ידי מבטו של המטופל . אולם כיום אנו חופשיים לומר שהמטפל והמטופל בקליניקה הפסיכולוגית חשופים זה לזה בכל תנוחה שהיא, ושבמרחב הטיפולי נמצאים — רואים ונראים, מאותתים ומהדהדים — שני סובייקטים בעלי גוף . גם המטופלים כיום הם לרוב אנשים מודעים, בעלי יכולות והישגים, והתרבות הכללית היא של שקיפות ודיאלוג . לכן חשוב לכלול גם את התופעות הגופניות בקליניקה בין התופעות האנושיות שחשיבה פסיכואנליטית מזמינה להתעניין בהן ולחקרן . אלא שהמסורת הפסיכואנליטית, למרות התמורות שעברו עליה, לא סייעה למטפלים לקבל את גופניותם במרחב הטיפולי כעובדה טבעית ובלתי-נמנעת . גם כיום מורגלים המטפלים בחינוכם למזער את ההתמודדות עם הנוכחות והנראות הגופנית של המטופל והמטפל כאחד, וכך מתפתחות תופעות שניתן לכנותן בשם "פיל בחדר הטיפול" . ואכן, ניסיוני לימדני שכאשר מטפלים נשאלים לגבי תופעות גופניות של מטופלים המביכות ומשתקות אותם, פרץ של קשיים נפתח : מה אעשה עם הילד הממצמץ ? עם הגבר שנועץ מבט בחזה שלי ? עם האישה שחושפת לפניי את שדיה ? עם הבחור שמגרד את אצבעות רגליו ? עם תופעות ההירדמות, הרעב או הסלידה המתעוררים בי במפגש עם מטופל או מטופלת מסוימים בתקופה כלשהי ? אם נחזור לדוגמה של מרים, האישה שבה פתחתי, ניתן לומר שעם מטופל שסבלו אגור בגופו חייב השיח הטיפולי להיות מתעניין ונינוח לגבי המכלול הנפשי-גופני . בטיפול פסיכולוגי זוכה המטופל במקום ובזמן כדי להביא את עצמו ומצוקותיו, אבל נינוחות והתעניינות אקטיבית ומחייה מצד שותפו למסע — המטפל — היא הכרחית . לשם כך על המטפל לדעת כיצד לפענח את סיפורי הגוף של המטופל וחשוב שישלוט בשפות ובמודלים שינחו אותו בעבודתו . כדי שהיבטים גופניים ייכללו בתובנות הטיפוליות אין צורך בהפעלה פיזית יזומה . בחדר הטיפול נמצאים הלוא שני סובייקטים בעלי גוף, שני אנשים שרואים זה את זה, משפיעים זה על זה ומהדהדים זה את זה . גם בטיפול שיכול ( בטעות ) להיתפס כטיפול מילולי גרידא יכול המטפל לעשות שימוש מרבי
|
|