|
|
עמוד:13
היומן, או למה לכתוב ? | 13 וקשה לא פחות, נגד ההַשכחה המכוונת של פעולת אנשי בית"ר בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה . ללא השכלה פורמאלית של היסטוריון, ליקט מכל הבא ליד, מסמכים ותעודות, צילומים דהים וחפצים מרוטים, גבה עדויות והעלה על הכתב זכרונות וסיפורים של אלה שרצו לשתוק, אך הוא הכריח אותם לדבֵּר . כבר ב- 1947 , מייד עם הגיעו לארץ, פרסם סידרת מאמרים בעיתון "המשקיף", שקדם ל"חרות", בה סיפר את קורותיו במחתרת בגטו וילנה, בשורות הפרטיזנים ביערות רודניקי ונארוץ', בדרכי הבריחה לאחר המלחמה וכנציב בית"ר באיטליה . לאחרונה אף מצאתי מאמרים ב"המשקיף" משנת 1945 חתומים בידי "אחד הפרטיזנים", אשר תוכנם וסגנונם אינם מותירים ספק כי מדובר בו . איך שלח אותם מאיטליה לארץ ומדוע לא חתם בשמו ? לאלוהי ההיסטוריה פתרונים . בשנים ההן ש"בין שואה לתקומה", עסק ללא הרף בארגון שארית הפליטה וההעפלה, עד שעלה בעצמו על אחת האוניות הרעועות, כי אמי, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, התעקשה ללדת את ילדה הבכור במולדת, ולא על אדמת אירופה הרוויה בדם בני משפחותיהם . כל אותה עת דאג לשמור עותקי מסמכים, מכתבים, תמונות ותעודות, מתוך ראייה לטווח ארוך של חשיבותם לתיעוד . ספרו האוטוביוגרפי הראשון "חורבן ומרד", שיצא לאור ב- 1950 , סתר את המיתוס שכבר החל להתגבש בארץ בדבר המרד ( שלא פרץ ) בגטו וילנה, ושל הבלעדיות שנטלו לעצמם אנשי התנועות הסוציאליסטיות, על ההתנגדות והגבורה . באותן שנים של שלטון מפא"י, לא היה לקולו של בית"רי כל סיכוי להישמע מעבר לחוגים הפוליטיים המצומצמים אליהם השתייך, אך הוא לא נרתע . בספריו הבאים, תעד את כיבוש יפו על ידי האצ"ל ( 1951 ) ואת הפריצה למבצר עכו ( 1952 ) , את עליית אף-על-פי שארגנה בית"ר ערב המלחמה ( 1957 ) , ואת הארגון הבית"רי שפתח במרד בגטו ורשה ועד היום נסתרות עלילותיו מרוב הציבור ( 1963 ) . שוחה נגד הזרם, חותר בידו האחת מול גלים חזקים ממנו, לא משפיל עיניים ולא מרכין ראש .
|
|