|
|
עמוד:9
היומן, או למה לכתוב ? | 9 לשחזר לאחור את שהחסיר, על פני דפים רבים . פעמים אחרות הוא ממהר ומתעד בבהילות את אירועי היום מיד לאחר התרחשותם, בתחושה שאם לא יעלה אותם על הכתב הם לא באמת קרו . בשנים בהן עקבתי אחרי הכתיבה מגבו, נראה היה לי המעשה ברור וטבעי . הבית קרא וכתב ללא הרף, אבי ואמי קראו וכתבו בכל רגע פנוי והורישו לנו — לאחי ולי — את שתי האהבות הללו . היא כתבה מאמרים בעיתון "חרות" והוא פרסם ספר אחרי ספר, מאמר ועוד מאמר, אין ספור מכתבים לידידים ברחבי העולם, נאומים וכרוזי מחאה, ולא הזניח את היומן . הכל בכתב יד . בכל בוקר היו העיתונים היומיים נפרשים על השולחן וכולנו קוראים בהם בפסק הזמן הקצר לפני היציאה לעבודה וללימודים, להוטים להתעדכן בחדשות מנקודת מבטם של כל הזרמים הפוליטיים . אחר הצהריים השלמנו את החסר בעיתוני הערב שהתחרו זה בזה, ועם לילה התפנינו אל ערמות הספרים שליד המיטה . אף כי לא היה היסטוריון בהכשרתו, ניחן אבי בחוש היסטורי עמוק ובכשרון כתיבה מוּלד . הרי כולם כותבים יומנים, כך חשבתי, וגם אני כילדה הצטרפתי . יומן ילדותי היה מקום להרהר בו, להתרגש, לבכות, לעבד מחשבות, לשמוח, להתחרט או סתם לזכור . אך היומנים של אבי, על אלפי עמודיהם, לא שימשו לו לווידויים או לתֶרפיה, נדיר למצוא בהם מחשבות אינטימיות או חיבוטי נפש, מעטים מאד ההרהורים על מהות החיים . חלקם המכריע מכיל תיאורי מעשים, פגישות, שיחות, אירועים, גדולים כקטנים, תיעוד ודיווח והבעת דעה, על הכול . מעולם לא שאלתיו לשם מה הוא כותב ולמי מיועדות מילותיו ? הוא עצמו לא נתן הוראות מה לעשות ביומנים לאחר לכתו . לפחות לא זכור לי שדיברנו על כך בפעמים הרבות, הרבות מדי, בהן היה קרוב אל מותו . אני זוכרת היטב את שיחתנו האחרונה ב'איכילוב' במוצאי שבת, שעות ספורות לפני שאיבד את הכרתו שלא שבה, בדיוק בשעה שהנסיכה דיאנה ובן זוגה המצרי התנפצו אל מותם בפריז, השכם בבוקר ה- 31 באוגוסט 1997 . רדיו הטרנזיסטור הנצחי היה צמוד לאוזנו ולעולם לא נדע האם שמע על התאונה אם לאו . כמו כולם, הוא
|
|