מבוא

עמוד:14

14 רחב יותר ( או כמקביל לטקסטים אחרים שמהם הוא מושפע, או שאת ההיגיון הפנימי שלהם הוא חולק ) . כוונת מחקר היא זה לבדוק כיצד מבנים של אופני השיח הבסיסיים של האידיאולוגיות השונות מתוּוכים על ידי טקסטים דרמטיים, וכיצד הם מתפתחים במשך השנים על פני מה שמישל פוקו מכנה “וֶקטוֹרים של קביעה” ( vectors of determination ) . כוונה זו מובילה לדיון ביחסים שבין אופני שיח, למשל בדרכים שבהן מחזות חוזרים כהד על דברים ש”כבר נאמרו” או “דיבורים קודמים” על ידי תיאולוגים, עיתונאים, פוליטיקאים . אני מקפידה לעמוד על הפריה הדדית ועל מתן חיות הדדית בין טקסטים . על כן, באופן טבעי, בחרתי להתמקד במחזות מרכזיים בתיאטרון הישראלי המשקפים באופן בולט את “הדיבורים הקודמים” האלה . וביתר דיוק, הגישה שלי היא בעיקרה טקסטואלית . ראשית לכול אני מנסה לבחון במחזות השונים את אופני התגובה שלהם לנושאים פוליטיים - תיאולוגיים באמצעות חיפוש אחר מבנה ספציפי שדרכו הטקסט חוזר על “דיבורים קודמים” . לדוגמה, במחזה בקץ הימים שהתקבל ונידון ברגשות נסערים, נבנית שלילת הגאולה הקטסטרופלית המובילה להרס, דרך שרטוט חמש צורות ידועות של משיחיות, שכולן מובילות לאסון . במחזות שונים ניסיתי למצוא מבנה ייחודי העונה בדרכו לתֵמה המרכזית של אופני ביטוי של חילוניות ודתיות בשתי התקופות הנחקרות . נוסף על דיון במבנה הייחודי של המחזות אני מנסה לבחון בעזרת חקר המופע ( Rozik 2007 ; Performance analysis ) , את האופנים שבהם המופע מאשר או חותר תחת טקסט חברתי מסוים, עקב השוני שנרקם בין היסודות המילוליים ( הטקסט המילולי ) לבין היסודות הלא - מילוליים ( תנועה, מחוות וכו’ ) , כפי שעשיתי בדיון על ההצגה ויאמר וילך . בצד אלה אני בוחנת את הטקסט על פי קודים תרבותיים או אידיאולוגיים נפוצים ( אידיאל ההתיישבות, אידיאל האותנטיות וכדומה ) . לסיכום, אני מתייחסת אל התיאטרון כאל שדה שיח שבו המחזאי והמחזה “משפיעים” ו”מושפעים” בו - בזמן . טקטסטים מסוימים מראים כפיפות גדולה יותר לשיח הלאומי - חברתי, כמו בעשורים הראשונים למדינה, ואילו טקסטים אחרים משנות התשעים, כמו ההתפלמסות התיאולוגית של לוין וירושלמי, כפופים פחות לשיח . במילים אחרות, ספר זה חוקר את היחסים שבין הטקסטים של המחזות ושל כל שאר הטקסטים ( תיאטרוניים ולא תיאטרוניים ) שקדמו להם או השפיעו עליהם . במקרה של התיאטרון הישראלי מקיף האינטרטקסט מערכת רעיונות ותמות של השיח הכללי - ציבורי בתוך הטקסט התיאטרוני . כאשר בוחנים את ייצוגי הדתיות והחילוניות בתרבות בכלל ובתיאטרון בפרט, אפשר לראות כיצד הם מיטשטשים ונוצר הרושם כאילו הם שוללים לגמרי זה את זה . ואולם, במחקרי אני מדגישה את האופנים ה”מטושטשים” שבהם היסודות הדתיים זולגים אל תוך הזהות החילונית ומוצאים להם ביטוי בתיאטרון . את העניין המורכב הזה של אופני ההבניה של הזהות ניסחו תובנות פוסט - קולוניאליות, פוסט - סטרוקטורליות ופוסט - מודרניות . מן התובנות האלה עולה נטייה לבחון מחדש מושגים מוכרים, ולשמר לייצר ולייצג מציאות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא