מבוא

עמוד:13

13 בחינת התיאטרון כשיח הנטוע בתוך השיח הפוליטי המדיני - חברתי מאפשרת בחינה בין - טקסטואלית שתבהיר את האופנים שבהם הטקסטים התיאטרוניים מהדהדים את הטקסטים הרשמיים : המחקריים, העיתונאיים, הספרותיים, הקולנועיים וכו’ . הגישה הנקוטה בספר זה דוחה ברוב חלקיה את גישת האוטונומיה של יצירת האמנות, ואת טענתו של ולטר בנימין ( בנימין 1996 ) שלפיה יש לזהות את העמדה שהיצירה תופסת בתוך יחסי הייצור, וכן את גישתו של מישל פוקו המדגיש כי המחבר אף הוא מוצר אידיאולוגי ולא מקור אין סופי של משמעויות ( 1986 ) . הנחת היסוד שלי, הגורסת כי שדה התיאטרון מתקיים כשדה שיח, מאמצת את הגישה שלפיה האמן או האינטלקטואל אינו שוטר או תועמלן, אלא מה שגרמשי מכנה “מומחה בלגיטימציה” ( אצל חינסקי ,1993 עמ’ 113 ) . בבחירת הטקסטים לדיון מתוך הרפרטואר של התיאטרונים הרפרטואריים, נקטתי ברוב המקרים את גישתו של חוקר התיאטרון דן אוריין ( 1998 ; 2004 ) . כלומר, בחרתי ב”הצגות מפתח”, כאלה שהופיעו על במת “המחשבה הציבורית” . ואולם במקרים אחרים נקטתי את גישת השיח של פוקו . כלומר, התייחסתי למרבית ההצגות ששיקפו באופן כזה או אחר את האידיאולוגיה הרשמית, את ההתייחסות הרשמית לשתי הקטגוריות הנבחנות, חילוניות ודתיות . הרחבתי והעמקתי בטקסטים שהם “מחזות מפתח”, או במקרים שבהם המחזה כולו עוסק בהרחבה בנושא תיאולוגי באופן מעמיק ואף התקבלותו היתה סוערת, כמו ייסורי איוב של חנוך לוין . כמו כן העמקתי לדון בהצגות שנוכחותם של טקסטים, רעיונות ונושאים של השיח הכללי - ציבורי בולטים בהן . למשל, ההצגה פליישר החוזרת על השיח האנטי - חרדי של התקופה, כפי שאראה בהמשך . נוסף על כך, בחרתי בהצגות שהתקבלותן בציבור מראה בבירור כי הן נוטלות חלק משמעותי בשיח . לדוגמה, ההצגה סינדרום ירושלים , הנבחנת כאן כחלק משיח השמאל בישראל, עוררה גילויי אלימות מצד אנשי הימין, שפוצצו חזיזים בהצגה והתפרעו . לבסוף, בחרתי בהצגות שהדיון התיאולוגי בהם עורר עניין לא רק בשיח הביקורתי, אלא גם מעבר לו . גם בהקשר של לימוד ההצגות אני הולכת בעקבות דן אוריין ומדגישה שלושה מרכיבים : התכוונות , לימוד הטקסטים ו התקבלות . קריאת ההצגות מושפעת מטקסטים נלווים המעידים על התכוונות יוצריהם ( כגון ראיונות, מובאות ומחזות קודמים ) וגם מהמידע על אודות אופן התקבלותם . צירוף של כל המרכיבים – התכוונות, לימוד הטקסטים והתקבלות – מאפשר לי לדון בהתייחסותם של כל הכותבים או הפרסומים אל השיח ההגמוני, ובאופני תרומתו של המחזה באופן מודע או לא - מודע לגיבוש השיח על חילוניות ודתיות . בתהליך לימוד הטקסטים התיאטרוניים אגבש ראשית לכול את המפה של השיח החברתי - פוליטי, את השיח שעליו מגיבים המחזאי והתיאטרון . כלומר, אבדוק מבנים של אופני שיח ( discursive formations ) ותרבות, שבתוכם ממוקם כל טקסט וטקסט ( פוקו 2005 ) . מעת לעת אחרוג מהדיון בטקסט מסוים כדי לראותו כחלק ממבנה של אופני שיח

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא